לפני שנסעתי להודו בפעם הראשונה, הכינה אותי השותפה שלי לנסיעה שאני הולכת למקום מאוד רוחני עם אנשים שחיים בעולם קוסמי, צנועים ומעוניינים באמת הטהורה ובאחווה בין בני אדם, בשנטי, שקט ושלווה ועוד כל מיני בבלת"ים. לקח לי פחות מיום במומביי להבין שחברתי חיה באשליות. העולם המזרחי, בין אם זה הודו, פלסטין, אפגניסטן, סודאן, סומליה, טורקיה, איראן, תאילנד או סין, רחוק מרוחניות או מאהבה כמו הנקודה הכי רחוקה בחלל מכדור הארץ. זה אפילו לא עניין של עניים ועשירים. סועאד הילדה בסיפור, נולדה למשפחה "מודרנית", חיה בבית גדול ומודרני ולא היה חסר לה כלום. אבל היא עדיין רק עבדה כמו חמור, חטפה כל חייה מכות, שמעה את אבא שלה חוזר ואומר שנשים לא שוות יותר מפרה שנותנת חלב ועגלים או מכבשה שנותנת חלב וצמר וראתה את אמא שלה חונקת במו ידיה תינוקות שנולדו לה ממן נקבה. זה העולם שבו מתבצע בקלות רצח על כבוד המשפחה בתמיכת כל בני המשפחה. פתאום זה לא נראה כזה מופרך אה? הבנות שנאנסו בהודו, לא השתוממתי לרגע כשהתגלה שהן נתלו ע"י בני משפחתן. זו ההודו שאני מכירה. זו משפחה הינדואיסטית שהולכים למקדש ונותנים חלב וקוקוס לגאנש וקאלי, אבל יש להם אפס אהבה בלב. אני לא בטוחה עדיין עד כמה זה קשור ישירות לדת. גם ללא אמונה חזקה, התרבות המזרחית, בין אם אלו מוסלמים, הינדואים, יהודים, נוצרים היא זו שמרימה את הכפפה. זו תרבות שבה אין לך קיום עצמאי אלא כחלק משבט ושה"מה יגידו" זה הדבר הכי חזק בה. זו תרבות שהאישה היא עבד וצריכה לשלם כל חייה בעבדות, בהשפלה ובביזוי על הלחם שהיא אוכלת בבית אביה ואח"כ בבית בעלה. אני מודה זו תרבות שאני שונאת שנאה עזה ואין לי רחמים עליה. מעולם לא אשב בחברותא עם גבר בן התרבות הזאת אלא אם כן הוא יצא ממנה, לעולם לא אתן להם כבוד או אתמוך בהם בכל דרך שהיא, לעולם לא אומר "זו התרבות שלהם ואסור לנו להתנשא עליה" כמו חבריי האירופאים הצבועים. התרבות הזאת, בין אם היא מחוברת לאיסלאם ובין אם היא מחוברת לדת אחרת, צריכה להעקר מהשורש וזה היה צריך לקרות מזמן.