ביקורת ספרותית על מרי פופינס (2018) מאת פמלה לינדון טרברס

---

ובכן...

אממ...

ככה.

כמו הרבה מאוד אנשים בארץ ובעולם, דמותה של מרי פופינס הוצגה בפני לראשונה בסרטו של וולט דיסני משנת 1964, בגיל מאוד צעיר. למותר לציין שהסרט הפך לאחד מהסרטים האהובים עליי ביותר. את "סופרקאליפרג'ליסטיאקספיאלידושס" ידעתי להגיד גם מהסוף להתחלה, את סגנון הדיבור הבריטי והגאה של מר בנקס הייתי מחקה בהנאה, כל ציור שהייתי מצייר אז הייתי קופץ עליו ומדמיין שאני בתוכו, הייתי מעמיד פנים שכל תיק גב שהיה לי אז היה חסר תחתית, והכיל בתוכו כל דבר שיעלה על הדעת- בדומה לתיק היד של מרי פופינס (אנחנו מדברים על גילאי חמש-שש, שתהיו בעניין), צחקתי בכל פעם שנזכרתי במנהל הבנק הזקן והמגושם (שברבות השנים הופתעתי לטובה כשגילית שהוא מגולם בידי דיק ואן דייק, אותו השחקן שמגלם את ברט), פערתי את עיני בתדהמה בכל פעם שמנקי הארובות המרקדים היו קופצים על הגגות, הלב שלי נשבר בכל פעם שראיתי את מר בנק הולך לבדו ברחוב הקר והחשוך אל עבר מה שהוא ידע שעתיד להיות פיטוריו... אין מה להגיד, הסרט הותיר בי רושם עז, ועד היום אני עדיין מאמין שהוא אחד מסרטי הילדים הכי טובים בכל הזמנים.

ואז גדלתי, וגיליתי שהסרט מבוסס על ספר.

יותר מזה, למדתי קצת על היריבות האדירה ששררה בין פמלה טרברס, מחברת הספר, לבין וולט דיסני, ועל המלחמה המטורפת והסבוכה על הזכויות להפקת הסרט. גיליתי גם שדיסני הוציאו סרט שלם שמבוסס על התהליך הארוך הזה של הפקת הסרט וקניית הזכויות מידי פמלה, שנקרא "להציל את מר בנקס", בכיכובם של טום הנקס ואמה תומפסון. ראיתי את הסרט, (נהנתי ממנו מאוד, מומלץ- טום הנקס הוא גאון ותומפסון היא אמנית,) אבל לקחתי בחשבון שיכולים להיות אי אלה טעויות הסטוריות. הקיצור, הבנתי שיש גם ספר, ובגדול.

לא התאמצתי כל כך למצוא אותו, אני מודה. לא עניין אותי במיוחד לקרוא את הספר הזה, במיוחד לאור העובדה שהגרסה הקולנועית סיפקה אותי כל כך. אבל אז, ביום חמישי אחד, הרבה זמן אחרי שהייתי אותו הילד המדמיין, ונהייתי ל... טוב- מתבגר מדמיין, ראיתי את הספר הזה מונח במדף התצוגה של הספריה שלנו. וחשבתי לעצמי שזה יהיה מעניין לקרוא גם את הגרסה הספרותית לסיפור.

ואלוהים אדירים, כמה שזה היה...

שונה.

אני לא מתכוון בהכרח לכך שזה היה רע או משהו, פשוט... לא הייתי מוכן להלם הזה. הדמויות המצויירות, השיר הנפלא של אשת הציפורים שמרי פופינס שרה, (ושכאן זהו בכלל סיפור שג'יין מספרת למייקל, כשמרי פופינס מפגינה כלפי כל העניין בוז מוחלט,) הסיפור קורע הלב של מר בנקס, החיוך העדין, שהצליח להיות טוב לב אך עם זאת תקיף, של ג'ולי אנדרוז, הסופרקאליפרג'ליסטיאקספיאלידושס! הכל נעלם כלא היה. במקום זה קיבלתי אומנת חמוצת פנים, חסרת מעוף, נרקסיסטית, בעלת לב אבן, סיפורים קצרים מסוגים שונים שלא תמיד מרגישים קשורים האחד לשני, סגנון כתיבה שלא היה רע, פשוט לא הרגיש לי כל כך בנוח איתו- כמו זוג נעליים שגדול עליי בשתי מידות; לא שזה רע, זה פשוט לא בשבילי. וחשוב מכל- ההפתעה הגדולה ביותר שקיבלתי- אבא שבקושי מופיע בסיפור! הייתי המום, מר בנקס היה ועודנו אחד מהדמויות האהובות עליי אי פעם. וכאן... נעלם.

אבל מילא. אני אוהב להחשיב את עצמי לאחד שלא נאחז בעבר, אחד שפתוח לרעיונות חדשים ולנקודות מבט שונות. החלטתי לגשת אל העניין מנקודת מבט אובייקטיבית ונקייה לחלוטין, כמו היתה זאת הפעם הראשונה בה אני נפגש בכלל עם הסיפור. זה היה קשה. מאוד. מבחינתי הספר הזה היה כמו חידוש גס ולא מתחשב במה שהיה משאת ילדותי. אבל מילא, הנחתי את הרגשות בצד. ניסיתי, כמו שאני מנסה לעשות בדרך כלל, לשפוט את הספר כפי שהוא, ולא כפי שהייתי רוצה שהוא יהיה.

הספר בסדר.

לא נפלא, אבל גם לא נורא. היו כמה פעמים שבהם גלגלתי עיניים, היו פעמים שהייתי קצת משועמם, והיו אפילו כמה רגעים שבהם הייתי מוקסם. ברוב הפעמים הרגשתי כאילו הסופרת מנסה להישמע בכוח כמו הרבה ספרי ילדים קלאסיים, כאלה שיגידו לילדים משהו אחד והמבוגרים ישאבו ממנו משהו שונה... לא יודע, איכשהו הרגיש לי שהעניין הזה התפספס. אני חושב שמרי פופינס עצמה הייתה הבעיה הגדולה שלי. היא... ובכן, אין דרך אחרת לתאר אותה כאן- פוצית. קשה מאוד לאהוב אותה, להתחבר אליה או אפילו לחבב אותה. קשה גם להעריץ אותה, כמו שהילדים העריצו. היא פשוט כזאת... פוצית. מלאה מעצמה. בטוחה שהיא יודעת יותר מכולם, כשבעצם היא לא ממש מבינה הרבה דברים שהילדים כן. (ראו הערתי לגבי אשת הציפורים.) הסיפור על הפרה המרקדת היה נחמד, הטיול ברחבי העולם עורר בי חיוך, נהנתי מאוד מהמפגש של מרי פופינס וברט, והסצנה בגן החיות פשוט השאירה אותי... בלי מילים. לא לטובה וגם לא לרעה, פשוט- בלי מילים. אבל מרי פופינס תמיד עמדה ברקע כדי להרוס את השמחה עם האף הזה שלה שתקוע בשמיים וההתנשאות מעוררת החלחלה שלה על הילדים (ועל הקוראים). יש לה כמה משפטים חכמים, בכללי, לספר יש כמה דברים מעניינים להגיד. אבל הוא לא עושה את זה בשום דרך חדשה או מקורית.

לדוגמה, הקטע היחיד שגרם לי לגלגל עיניים באנחה, הפרק בחדר התינוקות. מבלי להיכנס יותר מדי למה שקרה שם, רק אגיד שסגנון הכתיבה והמסר שהסיפור הזה ניסה להעביר הזכיר לי מאוד סיפורי קלאסיקה ישנים, רק בלי המקוריות. כאילו היא ניסתה להיכנס למועדון הספרים הקלאסיים, יחד עם פו הדב, פיטר פן והנסיך הקטן, ומה שיצא לה הוא, פחות או יותר, רק חיקוי שלהם. לכל הספר הייתה גישה דומה, כאילו הוא נכתב כדי להיות קלאסיקה.

ניסיתי להמנע ככל שניתן מלהשוות את הספר לסרט, אבל אחרי שקראתי אותו הבנתי שזה כמעט בלתי אפשרי. מדובר כאן לא רק במחלוקת איזו גרסה של הסיפור היא יותר טובה, אלא מחלוקת הרבה יותר מהותית.

מה שמבדיל את הספר מהסרט הוא בעיקר הגישה החינוכית של מרי פופינס. בסרט, מרי פופינס היא אומנת נאה, חייכנית ומזמרת, שמטפלת בילדים בשילוב של יד נוקשה יחד עם רכות מסויימת וחביבות. היא מעודדת את הילדים למצוא את הפלא ואת הדברים הנחמדים שיש בחיים, ומנסה תוך כדי כך (מאחורי הקלעים, כמובן) לעזור למר בנקס להיות אב טוב יותר בשבילם.

בספר, הגישה של מרי פופינס היא שונה. במקום להיות יד מלטפת לילדים, ובמקום לחנך אותם, לדבר אתם בגובה העיניים, היא תעדיף להיות נוקשה ואחראית. היא רואה בעבודתה כאומנת מקצוע לכל דבר ועניין. החביבות והשירים לא נחוצים, והם עלולים גם לפגוע בילדים, שיעדיפו לברוח לתוך הפנטסיות האלה במקום להתמודד עם המציאות. במקום לרדת לרמה של הילדים, לדבר אליהם במושגים שהם יבינו, הם אלה שצריכים לנסות להבין אותה ולעלות לרמה שלה.

בכל אחת מהגישות האלה יש אמת. אין הרבה דברים בעולם ששנויים במחלוקת כמו גישות חינוכיות. הרבה אוהבים, כולל פמלה טרברס, לתקוף את הגישה החינוכית של הסרט, ושל דיסני בכלל, אבל אני חושב שזה תלוי מאוד בילד. לא תיתכן גישה אחת נכונה לכולם, משום שאין בעולם שני ילדים דומים. לחלק מהאנשים תתאים גישה כזאת, לחלק אחרת. ואני... טוב, אני באופן אישי מעדיף את הגישה של דיסני. בכלל, אני ילד דיסני בנשמתי. נשמתי וחלמתי דיסני כל הילדות שלי, וזה אולי קצת משוחד מצידי לומר את זה אבל בניגוד לכל אלה שצועקים שדיסני מטמאת את הנשמות של הילדים שלנו- אני מאמין שברוב המקרים ההפך המוחלט הוא הנכון. שוב, זה משתנה מאדם לאדם, אבל היי- תשוו את ההצלחה של חברת וולט דיסני להצלחה של הספר הזה...אני לא אומר ששיטה חינוכית אחת טובה יותר מהשנייה. אבל המספרים אומרים.

בכל מקרה, דיסני פתח לי את הדמיון, עם דיסני יכלתי לרחף בין אגדות, לשמוע סיפורים מרתקים, לצחוק, לבכות, להתרגש, לפחד, להירגע, וכן... קצת לברוח אל תוך הפנטסיה. אני לא חושב שזה פגע ביכולת ההתמודדות שלי עם דברים (רק על עצמי לספר ידעתי), אם כבר אז להיפך. בספר הזה, מרי פופינס, אני מרגיש קצת כלוא, כאילו מנסים לבגר אותי מהר מדי. אני לא חושב שבתור ילד הייתי נהנה מזה, לפחות לא כמו שנהנתי מהסרט.

הספר הזה הוא בהרבה מקרים יצירתי מאוד. ואני חושב שהרבה ילדים יהנו מזה. זה פשוט לא כוס התה שלי. אבל אולי שווה לכם לנסות ולבדוק אם הוא כן כוס התה שלכם.

» ביקורות נוספות של אסף
» ביקורות נוספות על מרי פופינס (2018)