נומי, אוי נומי. איך נשבר לי הלב עם כל דף שהפכתי בספר הזה- הכל כך טעון. הצער שלך עטף אותי, מה זה עטף, התלפף עלי כמו ניילון נצמד שחונט אותך ומסרב לשחרר.
הסיפור מובא בשני קולות. קול ראשון שמסופר מפיה של נומי (נעמי) וזהו הסיפור העכשווי בזמן הווה, שבו נעמי היא אישה באמצע שנות הארבעים לחייה, המתגוררת בתל אביב, אחרי פרידה מבן זוגה בשנים האחרונות. נעמי היא סופרת צללים הכותבת את סיפוריהם של אנשים אחרים, שזה קצת אירוני לאור העובדה שאת הסיפור שלה - סיפור חייה היא לא יודעת לספר, ומרגישה שהיא מחזיקה בידיה ספר המכיל את פרק הפתיחה והפרק החותם את הסיפור, אבל את הכי חשוב, האמצע- זה שיחבר את שני החלקים לאחד שלם - את זה היא חסרה.
והקול השני הוא המקהלה, אשר מספר את סיפור העבר, בזמן התרחשות הדברים. זהו סיפורו של רחוב השילוח בחיפה. רחוב חי ותוסס אשר מכיל ערב רב של אנשים וטיפוסים, כמו פלטת צבעים המכילה את כל הגוונים. ופה מתחיל הכל. סיפורה של נומי הילדה הרכה, הסיפור שילווה את חייה. הסיפור הכל כך קשה של אם הנוטשת את בתה. שוב, ושוב. ופוצעת אל ליבה ומותירה בו צלקות שלא יגלידו לעולם.
כשהייתי בת עשר אמא שלי גם עזבה אותי. אבל לא בגלל שהיא רצתה. שערי שמיים החליטו שהיא נדרשת שם. הייתי בגיל שהבנתי מהו מוות. הרציונל מבין, אבל הלב מסרב לקבל. זו היתה הפעם הראשונה- אני חושבת, שהבנתי שהחיים הם הרבה דברים, אבל לא ממש הוגנים. אז שיחקתי עם עצמי משחק. סיפרתי לעצמי סיפור שאמא נסעה. והיא תחזור, ברור. אבל אני לא יודעת מתי. זו תהיה הפתעה. והמשחק הקטן הזה הקל עלי קצת. הוא ריכך את המהלומה ונתן לי בדל אור במנהרה הכל כך חשוכה.
אבל אז, תוך כדי קריאת הספר, שמעתי בראש: קלאק, קלאק. זה היה צלצול האסימונים שנפלו זה אחרי זה. לבי יצא אל נומי, הילדה הקטנה שאמה - מרי (מרינה) האמא היפהפיה הפראית והסוערת שאין בנפשה מנוחה, זו אשר עזבה פעם אחר פעם. הו נומי. כל כך הבנתי אותך ולבי יצא אליך, אבל הבנתי שאת היית הרבה יותר מסכנה ממני. כי אמא שלך בחרה ללכת. ואז כשההבנה הזו מכה בך הכאב צורב כמו ברזל מלובן הנצמד לעור.
הסיפור יפה, החלק המסופר מפי המקהלה גדוש בנוסטלגיה. כזו שעושה חשק לחזור לימים ההם של אז, ימי התום. ימים של שכנות הדוקה וקרובה, בה כולם ידעו מה מתבשל על הכיריים של השכנים, ואם רצית או לא רצית כולם לקחו חלק פעיל כשרבת עם אשתך, בעוד השכנים משרבבים ראשם מבעד לתריס כדי להיטיב לשמוע, ואחר כך בתור במכולת יספרו את השתלשלות העניינים למי שפספס.
אבל,
אני הרגשתי שהסיפור סובל קצת מחוסר שיווי משקל. לטעמי לא היה איזון בין סיפור העבר לזה העכשווי. בעוד סיפור העבר היה מלא וסמיך בפרטים, והיה בו גודש- אבל לא כזה מעבר למידה, אלא כזה מהסוג שנותן תמונה מלאה וברורה- הסיפור העכשווי היה יחסית דל ולטעמי האישי היה אפשר ואולי אף רצוי להוסיף לו קצת נפח, לעבות אותו. הרגשתי שנעמי של היום היא קצת אנמית ביחס לנומי הילדה של אז.
סופו של הספר סוגר קצוות ושופך אור על כל החלקים שהיו מעורפלים.
על אף ההסתייגות הספר כתוב טוב, שנגע בי בנקודות אישיות, ספר שריגש, העציב, לקח אותי קדימה ואחורה גם במרחב האישי שלי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
