ברוכים הבאים לחדר ההמתנה של הגיהנום. עלילת ספרו של ז'ואל אגלוף מתרחשת (ובעצם לא מתרחשת) בעיירה שכוחת אל בצרפת, שם גר המספר נטול השם עם סבתו האנטיפתית ועובד למחייתו במשחטה האזורית.
כלום לא קורה במקום הזה. על חיי חברה אין מה לדבר: שיאם מתמצה בארוחת חג מולד בשלושה, בה נוכחים הסבתא, המספר וחברו לעבודה. בשאר הזמן הוא בוהה במטוסים הממריאים משדה התעופה הסמוך, אוסף גרוטאות מהמזבלה בלב היער ומעביר את הזמן עם עוד סיגריה, ממתין וממתין עד כלות שמשהו ייקח אותו מפה וייתן לו הזדמנות להתחלה חדשה.

הספר עשוי כסדרת מונולוגים סוריאליסטיים, שמצד אחד הם רוויי הומור שחור, חסר מודעות עצמית לכאורה, ומצד שני מכמירי לב, ובהם מתאר הגבר חסר השם הזה את התאהבותו בגננת המביאה את ילדי הגן לסיור לימודי (!) במשחטה, את "חופשות הקיץ" לחוף האגן של המכון לטיהור שפכים (הכוללות דיג של יצורי מים שצורתם בהתאם), ואת המלחמה בשור טרדן שלא מוכן למות (עד שהבוס המעצבן שלו מתערב בעניין). הכל מתרחש בתוך עיסה אפלולית של ערפילים ושמיים עכורים שאור השמש אינו חודר לעולם מבעדם. לא מפתיע, אפוא, שהמספר משוכנע שהתרסקות מטוס על המסלול היא רק עניין של זמן; ברור לו גם שרק בזכות מבטו העוקב אחריהם ניצלים חייהם של כל הנוסעים, ובלעדיו הטייסים לא יידעו מתי להמריא ואיך לנחות בשלום במזג האוויר הקדורני תמיד.

האם זהו משל על חברה הניזונה מהמוות והולכת ונאטמת, הולכת ומתקהה? על חברה שבניה הולכים ומסתגרים בתוך בדידות מנוונת בעולם מנוכר? יפרש כל קורא לעצמו את הסמליות הנכונה בעיניו. ובינתיים, בתוך כל הסחי והזוהמה, ימשיך אותו גבר אלמוני להתנהל בדרכו הלוך וחזור מן העבודה, לחיות את חייו ולקוות שיש לו סיכוי לצאת מן החיים האלה.