ביקורת ספרותית על ז. שניאור - המשורר והמספר - בצרוף אוטוביוגרפיה של שניאור מאת יוסף קלוזנר
ספר טוב

---

זלמן שניאור היה משורר וסופר מרכזי והוזכר בנשימה אחת עם ביאליק וטשרניחובסקי ונחשב ליורשם. כיום לא הרבה מכירים ומוקירים את פועלו העצום.
יצירתו נחשבת כאבן דרך בספרות העברית החדשה. יצירתו עצומה במכלולה עד כי נראה כבלתי אפשרי כמעט שאדם אחד כתב כל כך הרבה יצירות. יצירתו מגוונת מאוד וכוללת שירים, פואימות, בלדות, סיפורים קצרים ורומנים. החל לכתוב שירה בעתון מקומי בגיל 17 ובגיל 19 כבר פורסם ספר שיריו הראשון. זכה בפרס ביאליק ב-1936 על ספרו "פרקי יער" ושוב ב-1951. היה חתן פרס ישראל לספרות ב-1955. ספרו זה של יוסף קלוזנר מאוד מחמיא ליצירתו של שניאור, הוא מזכיר אותו רבות יחד עם ביאליק וטשרניחובסקי. לדעת קלוזנר טשרניחובסקי היה משורר העיירה, ביאליק משורר הכפר ושניאור משורר העיר, וזאת מכיוון שחי רוב חייו בערים גדולות שונות.
בן 13 נסע לאודיסה ובילה במחיצתם של גדולי הספרות העברית בתקופה מנדלי, ביאליק, רבניצקי, לילנבלום, דובנוב ושאר חכמי אודסה.בן 15 נסע לוורשה והרגיש כנמעך בין שני ענקי הספרות של וורשה י.ל.פרץ ופרישמן. פרישמן פרסם את שיריו וסיפוריו בירחון "הדור" שהוציא וכן י.ל.פרץ ב"עלי ספרות" שלו. שניאור כותב באוטוביוגרפיה שלו כי היחסים בין פרץ לפרישמן היו יחסים של קינאה, יחסים של שניים שהתאהבו באותה בתולה- ספרות שמה. ביקר לראשונה בארץ ישראל ב-1925 עם פתיחת האוניברסיטה העברית. הוא כותב שמאוד רצה להשאר בארץ, אך לא מצא אחיזה בה, לא בספרות ולא במקצוע אחר. שניאור כותב כי עזב את הארץ בלב כבד דאגה, ומתוך מועקה. הוא חזר לארה"ב. היה עורך קבוע ב"פורורטס" הניו-יורקי ובמשך 22 שנים פרסם בהמשכים מסיפוריו הנודעים כגון "אנשי שקלוב" ו"פנדרי הגדול", סיפורים שדברו אל ליבם של היהודים הרבים שהגרו לארה"ב מהעיירות היהודיות של מזרח אירופה. סיפורים המציירים את תמונתו של עולם שאיננו קיים עוד.
הוא חי בפריז תקופה ארוכה ובשנת 1940 עם פלישת הגרמנים לצרפת נאלצו הוא ובני ביתו להתחבא עד שהצליחו לברוח לספרד ומשם לארה"ב. הוא כותב שכל הארכיון שלו עם עשרות אלפי מכתבים מאת סופרים ואנשי שם רבים בניהם מנדלי, פרץ, שלום עליכם, ביאליק וכו' אבדו בלי שוב. כשמונת אלפים מאמרים שנכתבו עליו בשפות שונות בכל העולם אבדו אף הם, כמו גם ספרייתו הגדולה שעל אובדנה קונן במשך שנים רבות. הוא מסיים את האוטוביוגרפיה שלו (1947) ברצונו העז לעלות ארצה. ספרו של קלוזנר יצא לאור אף הוא ב-1947, עוד לפני ששניאור עלה ארצה. בשנת 1949 עלה ארצה. עבודתו זכתה להערצה ולקהל רחב בארה"ב בקרב העתונות היידית. חלק מאוספו האישי שמור בספריה הלאומית. קלוזנר מחמיא לו וטוען שכל אדם אחר שהיה כותב ויוצר כל כך הרבה יצירתו לא הייתה יכולה להיות אייכותית, אך לא כן שניאור שיצירתו גם בשירה וגם בספרות הינה ברמה גבוהה ביותר. כתיבתו של פרופ' קלוזנר אהובה עליי והיא מהיותר ברורות, צחות ועמוקות מרוב חוקרי הספרות וההיסטוריונים בתקופה של החצי הראשון של המאה הקודמת.
נחשפתי ליצירתו של שניאור אחרי שקראתי את ספרו הנהדר "המשומדת" שזכה להוצאה מחודשת בשנים האחרונות. גם "אנשי שקלוב" זכה למהדורה מחודשת.
כתיבתו של שניאור בספרות ובשירה ייחודית מאוד מכיוון שיש לו את היכולת להעביר נושאים מורכבים ותהליכים סבוכים בצורה חדה, ברורה וכתובה היטב. לטעמי בכך הוא מתעלה על טשרניחובסקי וביאליק שבכדי לקרוא את יצירתם יש צורך ברקע מוקדם על היצירות ולעיתים קרובות בפרשנות צמודה לקריאה.
מועמדותו אף הוצגה יחד עם עגנון לקבלת פרס נובל, אך מאז די נשכח.
בסוף 1950 הוא פירסם את מחזור הפואמות שלו “לוחות גנוזים” מחזור שירים שבו עסק מזה עשרים שנים ואמור היה להיות גולת הכותרת של יצירתו. המחזור עסק בתיאור העבר הקדמוני של העברים שהושכחו בידי כותבי התנ”ך.
יצירתו זו של שניאור נתקלה באדישות ואף בעוינות מהביקורת ובראש ובראשונה דווקא מהיוצרים שלכאורה היו צריכים לקבל אותה בברכה, “העברים הצעירים”, אנשי התנועה הכנענית של יונתן רטוש, אהרון אמיר ועמוס קינן שהיו ממובילי השירה העברית המודרנית. אלו התקיפו את היצירה ואת מחברה בארסיות. שניאור אף הגיש תביעה נגד קינן בנושא.
לאחר מכן מעמדו של שניאור רק הלך והתדרדר בחוגי הספרות הצעירה של ישראל. הוא עזב את ישראל בזעם שנים בודדות לאחר שהיגר אליה, ומת בחו”ל. מאז הפך האיש שנחשב למועמד לזכייה בפרס נובל לנשכח כמעט לחלוטין למרות ניסיונות בודדים מאוד פה ושם לעסוק בו מחדש.

» ביקורות נוספות של משה
» ביקורות נוספות על ז. שניאור - המשורר והמספר - בצרוף אוטוביוגרפיה של שניאור