אם הייתי אישה, והייתי חיה בעולם של הספר הזה, לא הייתי מקבלת הרבה לייקים על הביקורת הזו.
ראשית, אני אישה, וזה לא מקומי לכתוב את חוות דעתי על ספר. שנית, בערך מחצית מחברי האתר הם גברים והם לא ירצו לעשות לייק לביקורת שאישה כתבה, מה גם שאלו שכן רוצים, יפחדו ממה שיעשה להם מנהל האתר, שהוא גם גבר כמובן. והנשים? גם הן לא תוכלנה ללייקנה כי אישה צריכה לטפל בילדים ולהיות עקרת בית ולא לשבת מול המחשב ולקרוא ביקורות בשביל הנאתן השיכלית.
מה גם, שאם הייתי אישה והייתי כותבת את הביקורת הזו, היה לי מלאי של בסך הכל 100 מילים בהן אני יכולה להתבטא. מה כבר הייתי כותבת על הספר הזה ב100 מילים? גם אם הייתי כותבת משהו, מרוב לחץ של להספיק לכתוב את כל מה שאני רוצה, כל מה שייצא לי זה משהו בסיגנון של: וואו, איזה ספר מושלם!!!!!!!! ממש ממש מומלץ!!!!!!!! נהניתי מכל רגע, חובה קריאה!!!!!!!!!
כבר סימני הקריאה של ההתרגשות והלחץ ייחשבו וייספרו כמילים בפני עצמן והביקורת תצא בעצם קצרה וריקה מתוכן. ואז הלייקים שאולי עוד האמנתי שאקבל, לא אקבל אותם כי חבורה של אנשים יקטלו את הביקורת שלי משום שהיא לא עומדת בסטנדרטים של האתר הזה. מה שכן ייצא מזה, הוא דיון ארוך מאוד על ״מהם הקריטריונים לביקורת טובה ואיכותית״ - דיון שאני, מכורח היותי אישה, לא אוכל להשתתף בו ולהביע את דעתי.
***
ואכן, העולם שמתואר כאן בספר, מתהלך על הגבולות בין המציאות המוכרת למדע הבדיוני. יש בו אפליה כלפי נשים, משהו המוכר לנו בהחלט מההווה ובעיקר מהעבר, אפליה שצועדת כמה שנים קדימה לעבר עתיד אפוקליפטי ופסימי (או יותר נכון, שצועדת כמה שנים אחורה...) כמראה למה שיכול לקרות כאן אם נאבד שליטה וניתן לגורמים קיצוניים לתת את הטונים.
על פי הספר, נשים טהורות הן נשים ששותקות. נשים מצייתות וכנועות. נשים שמרגע היוולדן, מצמידים להן מונה מילים המגביל את כמות המילים ביום שהן יכולות להוציא מפיהן. אם הן עוברות את מכסת המילים, הן מקבלות זרם חשמלי שניפלט מתוך המכשיר המוצמד לידיהן, וזה מלמד אותן לקח.
אם ככה, מה יעשו החפרניות, אלה שחופרות בראש ולא יכולות לשתוק? שאלה קשה. כנראה ייענשו בחומרה על ידי הממשל האמריקאי. אחר כך גם החפרניות והדעתניות והמורדות שבנשים, ישתתקו מרוב הלם ופחד, כשיראו את חברותיהן החפרניות מושפלות דרך מסך הטלוויזיה לעיני המון הצופים הרעבים לאקשן.
ד״ר ג׳ין מקלילן חיה באמריקה של פעם, כשהמצב עוד לא היה רע. היא הייתה רופאה מומחית ומוערכת. היא הקימה משפחה, כשילדיה בעצם נולדו אל תוך האסון הזה שהתחיל לרקום עור וגידים בארצות הברית. היא נאלצת להתמודד עם בתה המושתקת שחיה את הילדות שלה בשתיקה, עם בן שמקבל שטיפת מוח מכמרים ומאנשי דת ומבעל שלא עושה מספיק לטענתה.
כשהיא מקבלת יום אחד הצעה מהממשל, למצוא פיתרון לפציעה שממנה סובל אחיו של הנשיא בכבודו ובעצמו, ובתמורה לכך היא תוכל להיפטר ממונה המילים וכך גם בתה הקטנה, ולקבל יותר זכויות, לפחות באופן זמני, היא מתלבטת אם להיענות להצעתו. לבסוף היא מחליטה להסכים להצעה, ובעצם בוחרת לשנות את העולם מבפנים, כשיש לה את עמדת הכוח לשנות אותו ולמרוד בו, הישר מתוך המעבדה בה היא עובדת.
הזדהיתי עם הקול השפוי שג'ין משמיעה, קול שלא ממש נשמע. קול שמנסה לזעוק את הצדק, את ההיגיון של עולם שאבד וכבר איננו עוד. כעסתי על חוסר הצדק הזה ומחוסר ההיגיון שבמצב ההזוי.
כתבו באחת מהתשבחות שהספר הזה הוא מותחן, אבל הוא בסך הכל מציאות חיינו שהשתבשה ויצאה מכלל שליטה. מקווה מאוד שהמציאות הזו לא תתרחש, ולכן, לפחות בינתיים, מדובר דווקא בספר מדע בדיוני.
הקריאה בספר מומלצת לגברים ולנשים כאחד, ובמיוחד לנשים כל עוד אתן יכולות לקרוא ספרים... בררר
נ.ב - נקודה למחשבה: האם הגבלת המרחק אשר חלה על כלל הציבור עכשיו בימי הקורונה ועל זכותו ללכת להפגין ולהשמיע את קולו ואת דעתו על המצב הכלכלי והכללי במדינה, היא רמז למה שעתיד לבוא? ימים יגידו.
*אני מקדיש את הביקורת הזו לסקאוט, אישה שאני מאוד מעריך ואוהב. אני יותר מאשמח לקרוא את חוות דעתך על הספר הזה! ותוכלי לחפור בה כמה שאת רק רוצה, ואף אחד לא יוכל לעצור אותך!


















