“מספרים במשקל נוצה יש לי רק דרישה אחת עיקרית: שלא יפגעו באינטליגנציה שלי. הספר הזה, לכתוב כמו אלוהים, עמד בכך לא רע, בטח מבחינת השפה. אשר קרביץ יודע לכתוב, עולם הדימויים שלו עשיר ומעלה חיוך, וזה כלל לא מובן מאליו. השימוש בסיפור בתוך סיפור אינו טכניקה חדשה או נדירה. אוסטר עשה בזה שימוש, אם לחשוב על חשוד מרכזי אחד. והנה קרביץ עושה זאת, אבל כפול: קרביץ משתמש בסיפורו של אדיר יוקביץ', סופר, המקבל הצעה חלומית מעורכת העיתון רב-תפוצה לפרסם סיפור בהמשכים במוסף סוף השבוע, במשך שנה. סופרים מפורסמים מן העבר נהגו לפרסם כך וזו לא פרקטיקה חדשה, אבל מתחדשת. אדיר שמח על ההצעה, אבל אליה וקוץ בה, המוזות שותקות, לא רק שותקות, קופצות פיהן בכוח. כרגיל בסוג כזה של ספרים, המקריות שולטת, אפילו שולטתתתתתת, אדיר יודקביץ', המפורסם, מקבל בקשה משכנו לעיין בכמה פרקים שכתב. אדיר חושב שזו עוד בקשה מוגזמת המקבלים סופרים כדבר שבשגרה, משל היו מומחי כתיבה מדופלמים. השכן הוא ד''ר פודולסקי, פרוקטולוג בדימוס, ובשביל אדיר יודקביץ' זו טרחה מהתחת. אבל שכן הוא שכן ואף שכן חביב והטרחה קטנה. לאחר הקריאה מתברר שזו היתה מתנה משמיים והנה הסיפור הנכסף, שתוך שינוי השמות והתעלמות מכך שזו גניבה ספרותית, ניתן להגיש את ההתחלה המבטיחה לעורכת העיתון. ואם לא די בכך, ד"ר פודולסקי נפגע קשות מיד לאחר מכן בתאונת דרכים ושוב אין בכוחו להגיב כך או כך ולהתנגד. כל זה קורה די בהתחלה ומעתה אין רגע דל. עולם הדימויים השוצף, הסיפור בתוך הסיפור בתוך הסיפור רצים קדימה וקרביץ לא מניח לנו לנשום ולעכל. הסיפור הבלתי גמור של הפרוקטולוג מתברר כסיפור שלא אומר מהו, כוחות החוק מתערבים וכמובן לא אומר מדוע, ובעיות הזוגיות של יודקביץ' מקבלות תפנית חיובית. איך זה מתקשר תוכלו לקורא בספר החביב הזה, חביב במובן הכי חיובי.”

“יש קטע ידוע של הסופר דייויד פוסטר וואלס על שני דגים צעירים שמטיילים בים, ופוגשים דג זקן. הדג שואל אותם איך המים והם לא מבינים את השאלה. הקטע הזה הוא סוג של משל, אלגוריה אם תרצו, לדרך שבה אנחנו לא מצליחים לשים לב לדברים הבסיסיים בחיים, בעיקר כשהם טובים. הם שקופים עבורנו. לא קראתי במלואה אף יצירה של דיוויד פוסטר וואלאס, אבל את הקטע הזה אני מכירה. הוא קשור, ואני אחזור אליו בהמשך. כן קראתי מספיק מיצירותיו של אשר קרביץ כדי לדעת שיש לו ראש יצירתי ומקורי מאוד. במילים אחרות, הוא פסיכי, בקטע טוב. פסיכי עד כדי לכתוב קורות משפחה בשואה מנקודת המבט של הכלב שלה, ולקרוא לספר בשם הפרובוקטיבי "הכלב היהודי" בסוג של הפוך על הפוך להתבטאויות אנטישמיות בתקופת גרמניה הנאצית. מה שזה אומר, זה שהיתה סיבה טובה להביא את הספר הזה הביתה כדי לקרוא אותו, וזאת למרות שהכיתוב על הכריכה האחורית לא מספק כמעט שום מידע על התוכן של הספר. האם הוא דרמה? רומן רומנטי? אוסף סיפורים קצרים? רומן היסטורי? קלילון שאפשר לקחת כספר טיסה, או סאגה של פנטזיה דימיונית אפלה? אין לדעת, והסופר, או שמא ההוצאה לאור, לא מצאו לנכון לנדב פרטים בנושא. בשביל ההתחלה יש לומר כי אדיר יודקוביץ, גיבור הספר, הוא סופר. כאן צריך הפוגה קטנה לפני שאמשיך לספר על מה הספר ובמה הוא עוסק. כבר כתבתי כאן כמה פעמים על תסמונת הסופר הכותב על תסמונת, כמין פיתרון פשוט וקל להובלת עלילה קדימה על פני שלוש מאות או ארבע מאות עמודי הספר שלו. נראה לי שלא כתבתי על תסמונת אחרת, הלוא היא תסמונת הסופר הכותב על סופר. כי בעצם למה להתייגע על מציאת עיסוק הולם לגיבור, ואז למידה מעמיקה של חיי משרד, או מהלך יומו של מנופאי בכיר, ומה הדילמות המצויות בעבודתה של אופטומטריסטית או אחות. הרבה הרבה יותר פשוט לקחת חומרים מחיי היומיום, והלוא אדם קרוב אצל עצמו, ואת קשייו הוא מכיר. וקשייו של הסופר מה הם? הוא צריך להתמודד עם אהדת הציבור והערצתו, כמו גם עם אדישותו הרבה וזיכרונו החלש, עם השד הגדול הנקרא מחסום כתיבה, ועם בקשות ממכרים וקרובים לקרוא את עבודתם ולהטות אוזן לסיפוריהם. אכן, קשים חיי הכותב. וכך אדיר יודקוביץ' גבר במיטב שנותיו, בן 44, רווק, אח לשלוש אחיות חי לו את חייו ונאבק במחסום כתיבה עמוק, שחור ומפחיד. אם לא די בזה, אז שכנו, הפרופסור המכובד, רופא במקצועו, מגלה לו שהוא שולח ידו בכתיבה, ומבקש ממנו, כלומר מאדיר, שיעיף עין על הפרקים הראשונים ברומן שכתב. אדיר עושה זאת, אם כי לא בשמחה רבה, ואז גונב את יצירתו של הדוקטור הכבוד, שכן מסתבר שהוא כותב נפלא. כאן הביקורת מסתבכת, משום שכפי שאמרתי, רבים הסופרים הכותבים על סופר. היו גם אחד או שניים שכתבו על גניבה ספרותית, אהרון מגד למשל, וזה מכניס את העיקרון לאיזה סוג של לולאה מעניינת. לא משנה. אדיר עושה כמה מניפולציות טכניות בסיפור, העתקות, החלפות שמות מקומות, ודברים נלוזים אחרים, ושולח את החומר לעורכת הממתינה. הדברים מסתבכים כאשר הרופא מקבל מכה בראש ומאושפז, לביתו של אדיר מגיע כלבו הענק של הרופא, עוג, שהוא דמות לא קטנה בסיפור, וגם שני שוטרי משטרה ששואלים את אדיר איך ידע על התרחשויות מסוימות שהם בדיוק חוקרים, ובפרט מה המשך העלילה של הספר שהוא לכאורה, אך רק לכאורה, התחיל לכתוב. העלילה ממשיכה עוד וגם קצת מסתבכת, אבל זה לא העיקר. כאן אני חוזרת לעניין המים בהתחלה. כאשר קוראים ספר טוב, באמת טוב, כתיבת הסופר היא כמו מים, שקופה לנו לחלוטין. בכך ניכר סופר טוב ממש, כמו נגיד מאיר שלו, או אהרון מגד אם כבר הזכרנו עלילה מספריו. אצל קרביץ, בספר הזה, דומה שהוא צץ ומשים עצמו בכוח בכל פרק ובכל עמוד. העלילה היא רק מצע למשחקי מילים, בדיחות מחוכמות, וגם כאלה שלא, הלצות שיש מי שקורא להן "בדיחות אבא" שחלקן די מאולצות וכולן זועקות "ראו כמה חכם מי שכתב אותנו". ולכן לא ממש הצלחתי להנות מהספר הזה.”

“הייתי לפעמים קצת רוצה להיות אדיר הזה מהספר, שהוא אולי גם קצת אשר קרביץ במסווה, (ככה אמרו לי בסוד, אולי רק בשביל ללכלכך?) מה זה כזה? גבר, שנון, הגון מחוזר ומחזר, קצת אמן מיוסר אבל גם מספיק מצליח כדי לא להראות את זה, מביט במבט זעוף אבל משכיל ומהונהן ממרפסת הדירה השווה במערב ירושלים (אני לא בטוח איזו שכונה, אולי בית הכרם? ככל הנראה מהשכונות החילוניות האחרונות?) למרות האישיות המעוררת קנאה של הגיבור, אני מודה שהסיפור מתחיל מצויין , ממשיך מעולה ואז לקראת הסוף פשוט נהרס, זה לא ספויילר נכון? יכול להיות שמתוך מותחן ארס-פואטי מה שנותר זו רק השינונות החלקלקה, מעט מאוד תהיות והמון קצוות לא פרומים וזה מה שהטריד אותי, יכול להיות שזאת הציפייה לספר מעולה אחרי שהוא עובד לסדרה (שהתעקשתי לא לראות), ויכול להיות שאני פשוט כבר לא בקטע של ספרי בלשים. בטח לא ישראליים. הספר הזה שיצא מסביב למגיפת הקורונה נתן לקוראים המון מחשבות טובות על חיים אחרים ללא סגרים וללא מסיכות ברכבת וזה אולי היה הגורם להצלחתו, אולי גם המוניטין הלא רע בכלל של הסופר הוא זה שנתן את אות השבח להצלחה. אני לצערי לא הצלחתי להנות ממנו כפי שציפיתי כנראה שהתבגרתי, אולי בכל זאת אני הופף קצת לאדיר יקירנו, נתראה בדפים.”

“אשר קרביץ הוא וירטואוז אמיתי בכתיבה שלו. אני לא חושבת שנתקלתי לאחרונה בהרבה סופרים שיכולים לכתוב "אנפילאות" במקום "נעלי בית" וזה יראה לגמרי טבעי ומתאים בסיפור שהם מספרים. הסיפור שקרביץ מספר הוא די פשוט: סופר של רבי מכר מקבל הזדמנות מדהימה לכתוב סיפור בהמשכים בעיתון נחשב במשך שנה (כמו שהיה פעם). אך אבוי! אין לו שום רעיון! לא נחה עליו המוזה. כשתאריך ההגשה מתקרב נופלת הזדמנות לחיקו: שכנו, הרופא, מבקש ממנו שיביע את דעתו על סיפור שכתב, והסיפור הזה מושלם! הסופר, ברגע של חוסר הגינות מנכס את הסיפור הזה לעצמו ומכאן העלילה מסתבכת. הסיפור עצמו די פשוט, האמת שזה סיפור בתוך סיפור (ובתוך סיפור) אבל הכתיבה היא וואו, פשוט וואו!”

“מספרים במשקל נוצה יש לי רק דרישה אחת עיקרית: שלא יפגעו באינטליגנציה שלי. הספר הזה, לכתוב כמו אלוהים, עמד בכך לא רע, בטח מבחינת השפה. אשר קרביץ יודע לכתוב, עולם הדימויים שלו עשיר ומעלה חיוך, וזה כלל לא מובן מאליו. השימוש בסיפור בתוך סיפור אינו טכניקה חדשה או נדירה. אוסטר עשה בזה שימוש, אם לחשוב על חשוד מרכזי אחד. והנה קרביץ עושה זאת, אבל כפול: קרביץ משתמש בסיפורו של אדיר יוקביץ', סופר, המקבל הצעה חלומית מעורכת העיתון רב-תפוצה לפרסם סיפור בהמשכים במוסף סוף השבוע, במשך שנה. סופרים מפורסמים מן העבר נהגו לפרסם כך וזו לא פרקטיקה חדשה, אבל מתחדשת. אדיר שמח על ההצעה, אבל אליה וקוץ בה, המוזות שותקות, לא רק שותקות, קופצות פיהן בכוח. כרגיל בסוג כזה של ספרים, המקריות שולטת, אפילו שולטתתתתתת, אדיר יודקביץ', המפורסם, מקבל בקשה משכנו לעיין בכמה פרקים שכתב. אדיר חושב שזו עוד בקשה מוגזמת המקבלים סופרים כדבר שבשגרה, משל היו מומחי כתיבה מדופלמים. השכן הוא ד''ר פודולסקי, פרוקטולוג בדימוס, ובשביל אדיר יודקביץ' זו טרחה מהתחת. אבל שכן הוא שכן ואף שכן חביב והטרחה קטנה. לאחר הקריאה מתברר שזו היתה מתנה משמיים והנה הסיפור הנכסף, שתוך שינוי השמות והתעלמות מכך שזו גניבה ספרותית, ניתן להגיש את ההתחלה המבטיחה לעורכת העיתון. ואם לא די בכך, ד"ר פודולסקי נפגע קשות מיד לאחר מכן בתאונת דרכים ושוב אין בכוחו להגיב כך או כך ולהתנגד. כל זה קורה די בהתחלה ומעתה אין רגע דל. עולם הדימויים השוצף, הסיפור בתוך הסיפור בתוך הסיפור רצים קדימה וקרביץ לא מניח לנו לנשום ולעכל. הסיפור הבלתי גמור של הפרוקטולוג מתברר כסיפור שלא אומר מהו, כוחות החוק מתערבים וכמובן לא אומר מדוע, ובעיות הזוגיות של יודקביץ' מקבלות תפנית חיובית. איך זה מתקשר תוכלו לקורא בספר החביב הזה, חביב במובן הכי חיובי.”

“יש קטע ידוע של הסופר דייויד פוסטר וואלס על שני דגים צעירים שמטיילים בים, ופוגשים דג זקן. הדג שואל אותם איך המים והם לא מבינים את השאלה. הקטע הזה הוא סוג של משל, אלגוריה אם תרצו, לדרך שבה אנחנו לא מצליחים לשים לב לדברים הבסיסיים בחיים, בעיקר כשהם טובים. הם שקופים עבורנו. לא קראתי במלואה אף יצירה של דיוויד פוסטר וואלאס, אבל את הקטע הזה אני מכירה. הוא קשור, ואני אחזור אליו בהמשך. כן קראתי מספיק מיצירותיו של אשר קרביץ כדי לדעת שיש לו ראש יצירתי ומקורי מאוד. במילים אחרות, הוא פסיכי, בקטע טוב. פסיכי עד כדי לכתוב קורות משפחה בשואה מנקודת המבט של הכלב שלה, ולקרוא לספר בשם הפרובוקטיבי "הכלב היהודי" בסוג של הפוך על הפוך להתבטאויות אנטישמיות בתקופת גרמניה הנאצית. מה שזה אומר, זה שהיתה סיבה טובה להביא את הספר הזה הביתה כדי לקרוא אותו, וזאת למרות שהכיתוב על הכריכה האחורית לא מספק כמעט שום מידע על התוכן של הספר. האם הוא דרמה? רומן רומנטי? אוסף סיפורים קצרים? רומן היסטורי? קלילון שאפשר לקחת כספר טיסה, או סאגה של פנטזיה דימיונית אפלה? אין לדעת, והסופר, או שמא ההוצאה לאור, לא מצאו לנכון לנדב פרטים בנושא. בשביל ההתחלה יש לומר כי אדיר יודקוביץ, גיבור הספר, הוא סופר. כאן צריך הפוגה קטנה לפני שאמשיך לספר על מה הספר ובמה הוא עוסק. כבר כתבתי כאן כמה פעמים על תסמונת הסופר הכותב על תסמונת, כמין פיתרון פשוט וקל להובלת עלילה קדימה על פני שלוש מאות או ארבע מאות עמודי הספר שלו. נראה לי שלא כתבתי על תסמונת אחרת, הלוא היא תסמונת הסופר הכותב על סופר. כי בעצם למה להתייגע על מציאת עיסוק הולם לגיבור, ואז למידה מעמיקה של חיי משרד, או מהלך יומו של מנופאי בכיר, ומה הדילמות המצויות בעבודתה של אופטומטריסטית או אחות. הרבה הרבה יותר פשוט לקחת חומרים מחיי היומיום, והלוא אדם קרוב אצל עצמו, ואת קשייו הוא מכיר. וקשייו של הסופר מה הם? הוא צריך להתמודד עם אהדת הציבור והערצתו, כמו גם עם אדישותו הרבה וזיכרונו החלש, עם השד הגדול הנקרא מחסום כתיבה, ועם בקשות ממכרים וקרובים לקרוא את עבודתם ולהטות אוזן לסיפוריהם. אכן, קשים חיי הכותב. וכך אדיר יודקוביץ' גבר במיטב שנותיו, בן 44, רווק, אח לשלוש אחיות חי לו את חייו ונאבק במחסום כתיבה עמוק, שחור ומפחיד. אם לא די בזה, אז שכנו, הפרופסור המכובד, רופא במקצועו, מגלה לו שהוא שולח ידו בכתיבה, ומבקש ממנו, כלומר מאדיר, שיעיף עין על הפרקים הראשונים ברומן שכתב. אדיר עושה זאת, אם כי לא בשמחה רבה, ואז גונב את יצירתו של הדוקטור הכבוד, שכן מסתבר שהוא כותב נפלא. כאן הביקורת מסתבכת, משום שכפי שאמרתי, רבים הסופרים הכותבים על סופר. היו גם אחד או שניים שכתבו על גניבה ספרותית, אהרון מגד למשל, וזה מכניס את העיקרון לאיזה סוג של לולאה מעניינת. לא משנה. אדיר עושה כמה מניפולציות טכניות בסיפור, העתקות, החלפות שמות מקומות, ודברים נלוזים אחרים, ושולח את החומר לעורכת הממתינה. הדברים מסתבכים כאשר הרופא מקבל מכה בראש ומאושפז, לביתו של אדיר מגיע כלבו הענק של הרופא, עוג, שהוא דמות לא קטנה בסיפור, וגם שני שוטרי משטרה ששואלים את אדיר איך ידע על התרחשויות מסוימות שהם בדיוק חוקרים, ובפרט מה המשך העלילה של הספר שהוא לכאורה, אך רק לכאורה, התחיל לכתוב. העלילה ממשיכה עוד וגם קצת מסתבכת, אבל זה לא העיקר. כאן אני חוזרת לעניין המים בהתחלה. כאשר קוראים ספר טוב, באמת טוב, כתיבת הסופר היא כמו מים, שקופה לנו לחלוטין. בכך ניכר סופר טוב ממש, כמו נגיד מאיר שלו, או אהרון מגד אם כבר הזכרנו עלילה מספריו. אצל קרביץ, בספר הזה, דומה שהוא צץ ומשים עצמו בכוח בכל פרק ובכל עמוד. העלילה היא רק מצע למשחקי מילים, בדיחות מחוכמות, וגם כאלה שלא, הלצות שיש מי שקורא להן "בדיחות אבא" שחלקן די מאולצות וכולן זועקות "ראו כמה חכם מי שכתב אותנו". ולכן לא ממש הצלחתי להנות מהספר הזה.”

“הייתי לפעמים קצת רוצה להיות אדיר הזה מהספר, שהוא אולי גם קצת אשר קרביץ במסווה, (ככה אמרו לי בסוד, אולי רק בשביל ללכלכך?) מה זה כזה? גבר, שנון, הגון מחוזר ומחזר, קצת אמן מיוסר אבל גם מספיק מצליח כדי לא להראות את זה, מביט במבט זעוף אבל משכיל ומהונהן ממרפסת הדירה השווה במערב ירושלים (אני לא בטוח איזו שכונה, אולי בית הכרם? ככל הנראה מהשכונות החילוניות האחרונות?) למרות האישיות המעוררת קנאה של הגיבור, אני מודה שהסיפור מתחיל מצויין , ממשיך מעולה ואז לקראת הסוף פשוט נהרס, זה לא ספויילר נכון? יכול להיות שמתוך מותחן ארס-פואטי מה שנותר זו רק השינונות החלקלקה, מעט מאוד תהיות והמון קצוות לא פרומים וזה מה שהטריד אותי, יכול להיות שזאת הציפייה לספר מעולה אחרי שהוא עובד לסדרה (שהתעקשתי לא לראות), ויכול להיות שאני פשוט כבר לא בקטע של ספרי בלשים. בטח לא ישראליים. הספר הזה שיצא מסביב למגיפת הקורונה נתן לקוראים המון מחשבות טובות על חיים אחרים ללא סגרים וללא מסיכות ברכבת וזה אולי היה הגורם להצלחתו, אולי גם המוניטין הלא רע בכלל של הסופר הוא זה שנתן את אות השבח להצלחה. אני לצערי לא הצלחתי להנות ממנו כפי שציפיתי כנראה שהתבגרתי, אולי בכל זאת אני הופף קצת לאדיר יקירנו, נתראה בדפים.”

“אשר קרביץ הוא וירטואוז אמיתי בכתיבה שלו. אני לא חושבת שנתקלתי לאחרונה בהרבה סופרים שיכולים לכתוב "אנפילאות" במקום "נעלי בית" וזה יראה לגמרי טבעי ומתאים בסיפור שהם מספרים. הסיפור שקרביץ מספר הוא די פשוט: סופר של רבי מכר מקבל הזדמנות מדהימה לכתוב סיפור בהמשכים בעיתון נחשב במשך שנה (כמו שהיה פעם). אך אבוי! אין לו שום רעיון! לא נחה עליו המוזה. כשתאריך ההגשה מתקרב נופלת הזדמנות לחיקו: שכנו, הרופא, מבקש ממנו שיביע את דעתו על סיפור שכתב, והסיפור הזה מושלם! הסופר, ברגע של חוסר הגינות מנכס את הסיפור הזה לעצמו ומכאן העלילה מסתבכת. הסיפור עצמו די פשוט, האמת שזה סיפור בתוך סיפור (ובתוך סיפור) אבל הכתיבה היא וואו, פשוט וואו!”