זה דווקא ספר שישב אצלנו בבית לא מעט זמן, ולא הגיע מספריית רחוב אלא נקנה בכסף מלא. אבל לא קראתי אותו. למה? ככה. לא עשה לי חשק, כמו שבדרך כלל ספרים על מלחמות לא עושים לי חשק לקרוא אותם. אבל זה סוג של פרוייקט משנה כזה אצלי - לקרוא את מה שיש בבית גם אם לא אני זאת שקניתי אותו ולא משהו שהייתי בוחרת לקנות או לקרוא לכתחילה.
התמונה על הכריכה, חייל עטור בתפילין עומד בתפילה כשברקע מילים ומשפטים בכתב יד, נראה כמו בחירה קיטשית לז'אנר מסויים של ספרי "מלחמת קודש". בקריאה בספר מתברר שזו לא בחירה סתמית, אלא זו תמונה של המחבר בדיוק בתקופה עליה הוא כותב - מלחמת לבנון השנייה - והתמונה הזאת, שצולמה די באקראי על ידי צלפ עיתונות ופורסמה במדיה, הביא להורים שלו דרישת שלום מעניינת בזמן דאגה שלהם. אבל נתחיל מההתחלה - עשהאל לובוצקי, בן המועצה המקומית אפרת, בן של הפרופסור למתמטיקה אלכס לובוצקי אצלו למדתי בעבר, תלמיד ישיבת ההסדר במעלה אדומים, התגייס ל"גולני", לחם כמפקד במסגרת גדוד 51 במלחמת לבנון השניה וגם במבצע שקדם לה בעזה, איבד חברים ונפצע בעצמו באופן קשה במהלך הלחימה. הספר הוא איגוד ועיבוד של דפי יומן שכתב בזמן הפציעה על הלחימה ועל תקופת ההתאוששות והשיקום הארוך שאותו הוא עבר.
במהלך מסע החקר הציוני שלי קראתי כמה וכמה ספרים על הלחימה במלחמת השחרור. הספר של יהושע בר יוסף על שחרור צפת יצא בשנת 1966, הספר אלונים בסלע על נפילת גוש עציון יצא בשנת 1970, ספר נוסף שאני קוראת על תקופת המלחמה יצא גם הוא בשנת 1970. עשרים שנה, זה מה שנדרש לאנשים כדי להתיישב ולכתוב ולעבד את הדברים שהם או אחרים עברו בזמן לחימה. גם הספר "תיאום כוונות" אותו כתב הרב חיים סבתו, רבו של לובוצקי, על מלחמת יום הכיפורים, יצא בשנת 1999, כחלוף חצי יובל מהלחימה.
לובוצקי הוציא את הספר שלו בשנת 2008 שזה אומר שנתיים אחרי המלחמה. גם על מלחמת חרבות ברזל היו כבר כמה וכמה הוצאות בזק של ספרים עם חוויות של לוחמים וניצולים מהמלחמה. כמה עמוק זה יכול להיות? אני אשאיר את השאלה לקורא.
בהקשר לספר הזה חשוב להגיד שזו לא ספרות. זה גם לא מתיימר להיות. זה יומן אישי של חוויות אישיות, בחציו תיאורים של הלחימה עצמה, בעיקר מתוך לבנון, מנקודת המבט המוגבלת מאוד של מפקד בשטח, שאולי גם עושה תחקירים אחר כך, או לשלב נקודות מבט של אחרים, כמו שהוא עושה בתיאור האירוע שהוביל למותו של חברו עמיחי מרחביה ז"ל, אבל לא יותר. המחצית השניה, שבעיני מעניינת יותר אם כי גם היא מאופקת ועצורה, אלה חוויותיו מהפציעה שבגללה כמעט קטעו את הרגל שלו, ומהשיקום שכלל מתיחה הדרגתית של הרגל על מנת להשיב לה את אורכה הקודם, וזה לא שגרתי וגם כואב כמו שזה נקרא. כמו איש שגדל בבית דתי ולמד בישיבה, ועוד בישיבה שבה הרב הוא הסופר חיים סבתו, לובוצקי משלב בכתיבה שלו קטעים מהמקורות, שלפעמים באמת התחברו ולפעמים היו נראים כמו בריחה שלו מהצורך לומר משהו הרבה יותר רגשי ואישי. אבל זה האיש, אלה חוויותיו וזה גם אופיו ואישיותו. בסך הכל זה ספר לא עבה, והוא מעניין.
