בסוף שנות השמונים רעשה המדינה בעקבות תחקיר טלוויזיוני שהביא לארץ מברזיל זוג הורים שטענו שהבת שלהם, ברונה, נלקחה מהם במרמה ואומצה בארץ. הפעוטה ברונה אותרה, ילדה שנקראה קרולין ואומצה על ידי הזוג תורג'מן שהיו חשוכי ילדים וחשבו שאימצו ילדה שהוריה נטשו אותה. בעקבות הסיקור העיתונאי היה גם הליך משפטי ארוך ובסופו קרולין/ברונה חזרה להוריה הביולוגים. הסערה עוד המשיכה כמה שנים אחר כך כשצוות שידור ישראלי החליט לעשות פולואו-אפ וגילה שהוריה של ברונה התגרשו, שהיא גרה בשכונת עוני, וילדה שני ילדים לשני אבות שונים לפני גיל שבע עשרה. הצד הישראלי בסוגיה היה ברור וחד משמעי שהחיים שלה היו יכולים להיות טובים בהרבה לו נשארה קרולין תורג'מן ומתעסקת בגיל שבע עשרה בבגרויות, בתוכניות הטלויזיה האהובות עליה, בדגמים של ג'ינס ובצו ראשון. טוב, אנחנו מודים שלא הכל ורוד כאן. האם היינו מסכימים שפעוט ישראלי יוצא מהוריו ויאמוץ בארה"ב ויחייה בעושר ובלי חובת גיוס לצבא? ומי בכלל מחליט מה יותר "טוב" לילד?
מכאן ואילך אני עובדת לספר, ואני לא מבטיחה להימנע מקלקלני עלילה. אייברי סטפורד היא אישה חזקה, עורכת דין שרגילה לקבל את מה שהיא רוצה, בת למשפחה מבוססת וחזקה בדרום ארצות הברית, ועוזרת בתמיכה בקריירה של אבא שלה. בעת ביקור פוליטי בבית אבות אחת הקשישות גונבת לה צמיד בעל ערך רגשי שאייבורי קיבלה מסבתה. בעקבות הגניבה ומציאת הגנבת אייברי נחשפת בהדרגה לקיומו של כתם אפל בעברה. לא זו בלבד שסבתא שלה היתה מאומצת, האימוץ שלה היה לא חוקי ונעשה בידי רשת שפעלה באמצע המאה העשרים באיזור המיסיסיפי והעבירה במרמה ילדים של משפחות חלשות ועניות לאימוץ תמורת סכומי כסף גדולים.
על רקע הסיפור האמיתי, רקמה ליסה וינגייט סיפור בידיוני שהולך לסירוגין בין ההווה של אייברי ובין העבר שבו ריל בת ה-12 מנסה לשמור על ארבעת האחים שלה אחרי שאימם מתה בלידה ואביהם נעלם. החלק של העבר מרתק. החלק בהווה מתואר בצורה אנמית. אייברי מונעת מסקרנות והיא נטולת דילמות בכלל, גם כאשר היא מפרסמת סודות שעלולים לפגוע במשפחתה, בארוס שלה, במעמד האישי-שלה עצמה. זה לא יכול לעבור בלי עימותים פנימיים וחיצוניים, אבל בספר נדמה שכן. הסוף הוא טוב. טוב מדי, לטעמי. דברים לא עובדים ככה. זה נחמד לראות שריל הפכה להיות קשישה נעימת מזג וחכמה. מה היה קורה לאייבורי לו היא היתה אישה קשת יום, מרירה, פרנואידית וסחטנית?
ולסיכום: נראה שהמציאות מספרת את עצמה טוב יותר.
את הספר אפשר לקרוא ואפשר לוותר.


















