כשאני חושבת על ארמנים, אני נזכרת במר סימוניאן.
פגשתי אותו לפני שלוש שנים כשרק נכנסנו לביתנו החדש. הוא ועמיתיו המקסיקנים עבדו על שלדת הבית שממולנו. הם שמעו מוסיקה עליזה בקולי קולות, עבדו רוב הזמן אך גם טרחו לקחת הפסקות ארוכות, פטפטו והעיפו מבטים מזילי ריר לעבר כל נערה-בחורה-אישה שחצתה את הכביש. זאת הייתה הרגשה לא נעימה על אף שידעתי כי עבודתם זמנית וברגע שיסיימו את המבנה, יעזבו.
מר סימוניאן, הבוגר שבחבורה לא היה שותף לשירתם והגיגיהם.
הוא עבד כמעט ללא הפסקה, התקין שקעים בקירות, תחם חדרים בקירות גבס וניסר גזרי עץ. צפיתי בו פעם מחלוני, גבר כבן 50, גבוה ושזוף בעל בלורית שחורה וחרכי עיניים.
לא ניתן היה לקבוע את צבען כי תמיד היו חצי עצומות ממאמץ או מנוחה קלה.
פעם אחת כשיצאתי לגינה האחורית לאסוף את צעצועי הילדים מהדשא ראיתיו יושב בשמש מחזיק ראשו בידיו, הוא היה לבדו כי האחרים החליטו לנסוע ל: "טקס-מקס", מזללה מקסיקנית שפתחו לא הרחק משכונתנו.
ניגשתי אליו ושאלתיו בזהירות אם ירצה לשתות מים קרים. הוא נפנה להביט בי ונדהמתי מצבע הענבר שבעיניו. הן היו צהובות כמעט, כמו של זאב ערבות.
שפתיו התעקלו למעין חיוך, תודה לך, אמר ואני מיהרתי להיכנס הביתה ולהביא לו בקבוק מהמקרר. שוחחנו קצת והוא סיפר לי על משפחתו אישה וילדה ואף הראה לי צילום שלהן ששמר בארנק. הוא שאל מהיכן אני ואמרתי שמישראל ונדמה היה לי שחיוכו התרחב ומפניו בקעה איזו הבנה הדדית, אולי גורל משותף.
ידעתי על היותו ארמני, שם משפחתו הסגיר את מוצאו אך לא אמרתי מילה.
ביום השני הוא כבר חיכה לי באותו מקום ואני כיבדתי אותו בדיאט קולה (משקה השמור לאורחים) הוא גישש לגבי ושאל מהיכן הורי ולא עבר זמן רב והתחלנו לשוחח על פוליטיקה, מלחמות ומיעוטים. היה לו ידע רב בנושא ואני ידעתי אילו שאלות לשאול.
בסוף קצת התאכזבתי כשעזבה החבורה. באותו יום קבעתי תור לרופא השיניים וכשחזרתי היו בחצרי שקט ודממה.
העובדים עזבו כולם ורק אחד מהם השאיר על חלוני צלוחית קטנטנה מחרסינה, מעוטרת בבתים צבעונים על רכס הר.
ידעתי שהתשורה ממנו על אף שלא כתב דבר.
כשאני חושבת על ארמנים אני נזכרת באל פאצ'ינו הנפלא שגילם את ד"ר מוות הלא הוא ג'ק קבורקיאן הנודע, שהתפרסם בעיקר בשל סיועו ל-130 חולים סופניים להתאבד.
ארמניה היא עבורי כנסיה בירושלים וניגון עתיק, ריח של קטורת ואנשים שמדברים בלחש, צנועים וענווים.
ארמניה היא כלימה, כעס וקוממיות על בזבוז זמן ותסכולים כי נציגיה אינם יכולים להקים מוזיאון מכובד בוושינגטון הבירה. יש מקום, יש מימון ואין למי למשוך בחוטים.
האמריקאים לא רוצים להכעיס את הטורקים, הטורקים לא רוצים לקחת את האחריות על רצח עם והשרידים עדיין מתבוססים בזיכרונות ודם.
ביקרתי בתערוכה זמנית נודדת בארה"ב וגם ברובע הארמני בירושלים, זה היה מזמן.
הכחדת העם הארמני הינו נושא כאוב ולצערי לגמרי לא מטופל.
ספרה של אורה אחימאיר "אררטים" עוסק בנושא הזיכרון וההנצחה של העם המיוסר הזה, נוגע בנקודות רגישות ומפרט בצורה מעניינת כיצד נפל בין הכיסאות. הכיצד ייתכן כי שני מקרים דומים כל כך: שואת העם היהודי, כשישה מיליון טבוחים והזוועה שהתבצעה בארמנים, אחד וחצי מיליון נרצחים לא זוכים לטיפול דומה או לפחות הוגן.
העם היהודי עסוק בלהנציח קורבנות ומצליח לעורר הדים ברחבי העולם בעוד ששתיקתם הרועמת של הארמנים מביאה רק רוגז והתעלמות כמעט מוחלטת. ההחלטה להקים מוזיאון נתקלת בהתנגדות ובירוקרטיה. אנשים מטשטשים את עקבות ההרג ומעדיפים להתעלם מעם נודד ובודד, ממיעוט. לאף אחד לא אכפת.
גיבורת הסיפור, לונה, עובדת במכון מחקר העוסק בחקר נשים בשואה.
נקרית בפניה הזדמנות לעבוד לצד עמיתו של בעלה, ג'ורג' החוקר את סבלן של הנשים ועמידותן במלחמות השונות, בחרפות ובהשמדת עם.
מוצאו של ג'ורג', ארמני ומעניינת אותו בפרט ההיסטוריה הכאובה של עמו.
לונה מגלה כי הוריה בעברם הצילו נערה ארמנית מהזוועות והביאוה עמם לחלב, עירם.
אימה הישישה מספרת לה על קיומה של מחברת בה נהגה סבתה של לונה לכתוב, מעין יומן ובו היא מתארת את ייסוריה של שושאן היא הנערה המסכנה.
הגיבורה מתחברת לעברה ומזדהה עם גורלן של הנשים הארמניות.
יש בה כוח רב אך גם חולשה שכן חיי המשפחה שלה מתפוררים לאיטם ונושאים בחובם גם טרגדיות ואכזבות.
הספר מסקרן מאוד ויש בו מידע חשוב אודות גורלם של הארמנים ומולדתם.
תמיד חשבתי שמוסה דאג הוא שם של אדם והנה התברר לי שמדובר במקום, בכפר, בהר שעליו נלחמו הארמנים כ 40 יום על חייהם ורובם הצליחו להינצל לאחר שלחמו בחירוף נפש נגד הטורקים.
חקרתי מעט את הנושא באינטרנט ולא גיליתי יותר מדי ממצאים, רובם היו ראיונות ודיבורים. ביוטיוב מצאתי את הסרט "ארבעים הימים של מוסה דאג" וצפיתי בו בעניין וישנו אתר מרשים "מוזיאון מקוון" אודות שואת הארמנים ובו סרטון קצר וממצה.
אני מצרפת קישור לצפייה.
http://www.armeniangenocidemuseum.org/#home
עם זאת, יש לציין כי קו העלילה הספרותי אינו מהטובים שקראתי, לא התחברתי לדמויות שבדתה הסופרת ולא נקשרתי אל גורלן אך הנושא העיקרי היה חשוב ותפס חלק לא קטן. אופקיי התרחבו ובתכנוני לקרוא את ספריו של פרופ' יאיר אורון אשר כתב יחידות לימוד לאונ' הפתוחה אודות רצח העם הארמני.
