ביקורת ספרותית על איך לעודד את אבא מאת פרד קולר
ספר מעולה

---

יש לכל אחד נקודה מסוימת בחיים שתוקפת אותו בצורה הכי בוטה שאפשר. זו יכולה להיות התרחשות, סיטואציה, מצב, או אפילו הבנה טהורה ובסיסית שנופלת עלינו משום מקום. כשהיא קורית, אנחנו מבינים שגם ההורים שלנו הם בני אדם.

עד גיל העשרה, הייתי בטוח שההורים שלי הם… איך לומר? גיבורי על? האנשים הכי טובים בעולם? האנשים הכי שמחים שהכרתי? הכי מאושרים? הכי טובים?

שום דבר לא יכול היה לפגוע בהם, והם גם אף פעם לא היו עצובים.

הסתייגות קטנה: כמובן שנחשפתי למצבים אחרים שערערו את המחשבה הזאת בילדותי. אבל עד שלא נפל לי האסימון, תמיד הרגשתי שההורים שלי חזקים מספיק בשביל לנצח כל דבר שיִקָּרֶה בדרכם.

בגלל שהם ההורים שלי, חשבתי שהם ינצחו הכל. ישמידו, ילחמו, יביסו. לעזאזל, הם ההורים שלי. הם בלתי מנוצחים.

שנים אחר כך גיליתי שהמחשבה הזאת נפוצה אצל רוב האנשים בסביבתי. אנחנו מקנים להורים שלנו מעין תדמית בלתי אנושית, כזאת שיכולה להתמודד עם כל דבר בעולם – למרות שזה כמובן לא בהכרח נכון.

אבל מאיפה המחשבה הזאת מגיעה בכלל?

התשובה כמובן טמונה בהם עצמם, בהורים של כולנו. אולי אפילו בהורים שאתם עכשיו.

למה הורה מרגיש צורך לעטות על עצמו מסכה של יציבות וחוזק באופן תמידי מול ילדיו? למה הורה חושש לחשוף את עצמו – כן כן, לחשוף את עצמו האמיתי באמת – בפני ילדיו?

בואו נשים בצד מצבים קיצוניים – הרי אף אחד מאיתנו לא רוצה לעורר טראומה אצל ילדיו, לגרום להם להרגיש שההורה שלהם לא יציב, שהוא לא מספיק חזק כדי להגן עליהם, שהוא יכול להיעלם ביום בהיר אחד.

אבל למה אנחנו לא מסוגלים אפילו לבכות לידם? למה אנחנו לא מסוגלים להסביר להם שגם לנו עצוב לפעמים? הרי העצב הוא חלק מהחיים, והשמחה היא הניגוד הטהור ביותר שלו.

אם הילד שלנו בוכה, אנחנו יודעים שמשהו רע, מפחיד או עצוב קרה לו, או שהוא פשוט רוצה משהו. אבל אם הילד שלנו רואה שאנחנו לא מבטאים את רגשותינו האמיתיים בפניו – האם אין זה יוביל לכך שהוא יִמָּנַע מלבטא את רגשותיו האמיתיים בעתיד?

האם אין אנו מציגים לילדינו תמונת מצב שקרית של המציאות? האם הילדים שלנו לא צריכים להיחשף גם לרגשות העצובים שמציפים אותנו, ולא רק לרגשות שגורמים לנו לחייך ולשמוח?

השבוע נתקלתי בספר ילדים חדש בתחום (ותרשו לי לומר שהוא גם די חדשני). זהו ספר שמבטא בצורה הכי מדויקת את אותה נקודה בזמן שגרמה לי להבין שההורים שלי הם… פשוט אנושיים.

הספר "איך לעודד את אבא" (הוצאת "טל-מאי" ו"ידיעות ספרים") עוסק בנושא כל כך יומיומי, אותנטי, אמיתי ועכשווי. מה לעשות, גם אבא עצוב לפעמים. ובאותה מידה, גם אימא יכולה להיות. אולי הגיע הזמן שלא נתעלם מזה.

ג'מבו הפילון הקטן רואה שאבא שלו מצוברח. הוא מנסה להבין מה הסיבה לכך ומבין שאין זה קשור אליו באופן ישיר. הרי אבא כועס כשהוא מסרב להתקלח, או עושה שטויות יותר מידי. אבל אף אחד מהדברים הללו לא קרו היום, ואבא בכל זאת מצוברח.

אז מה קרה לאבא?

ג'מבו מחליט לנסות ולעודד את אבא כדי להוציא אותו ממצב הרוח המבואס שהוא נמצא בו. הספר מציג את היחסים שבין האב ובנו בצורה הכי מתוקה שנתקלתי בה בשנים האחרונות בספר ילדים.

זהו ספר לכל הורה שרוצה להקנות לילדיו מסרים קצת יותר עמוקים מבדרך כלל. הוא יישאר חקוק בתודעתו של הילד, יגרום לו להבין שגם להוריו יש רגשות. לעזאזל, רגשות זה אפילו דבר לגיטימי.

אוסיף ואומר שהספר מתאים גם למבוגרים, ובמיוחד לאותם גברים שעדיין מסתובבים בינינו ומתעקשים להוכיח שהם בלתי פגיעים.

הבעת רגשות לא תשנה את החוסן שלכם בתור הורים.

הבעת רגשות לא תשנה את החוסן שלכם בתור גברים.

הגיע הזמן שנדע זאת, ונפעל בהתאם.

» ביקורות נוספות של לידור
» ביקורות נוספות על איך לעודד את אבא