“הקריאה בספרי פנטזיה היא הזדמנות טובה לחקור את הגבולות של "השעיית הספק", כלומר מה יסכים הקורא לסבול ומה לא. בספרות רגילה, שמתקיימת בעולמינו חסר הקסם, הקוראים הם קהל די קשוח והסופרים הריאלסטים צריכים תמיד להיצמד למציאות ולשקף אותם כמות שהם, ללא סטיות חשודות ובלתי אמינות. אנשים צריכים לדבר איך שאנשים צריכים להתנהג והחיים יכולים להחיות רק בצורות המוכרות. ככל שאתה צמוד יותר, מדויק יותר, עמוק יותר – מטיב לתאר את חומר החיים ברזולוציות גבוהות יותר ומוכרות יותר – ייטיב הספר הריאלסטי לחתור תחת הקורא, להכנס לעורו ולהכות בו, מבפנים. ספר כזה יהיה ספר טוב. אבל אם, אבוי, איזה דמות תעשה איזה מעשה הזוי מדי, תיאטרלי מדי, או פשוט צורם: משהו באשליה יישרט, הדיסק יקפוץ, והקורא יזכור שהוא קורא ספר.
בספרי פנטזיה זה לא כך. העולמות, לרוב, הם אחרים. התרבויות אחרות. הביולוגיה עשויה להיות אחרת ולעיתים גם הפיזיקה. לעיתים נדמה שהשפה שמדברים שם, בעולם ההוא, היא כנראה אחרת. הקוראים הרבה יותר גמישים, לפעמים גם עולצים יותר, יותר נכונים להתמסר. נדמה שהקוראים אוהבים את הסופרים השקרנים ביותר, ההזויים ביותר, המקוריים ביותר, שמצליחים להתרחק מהיומיום המאוס שלנו מבלי להתרחק מהגחלת שבוערת את להט הקריאה – אותו רצון כמוס, אנושי מאוד וקשה לתיאור ששולח אדם אל ספר ושעל הסופר אסור לכבות גם כשהוא עובר אל העולמות הבלתי-אפשריים ביותר. אבל דווקא פה, בזמן קריאת טרילוגיה פנטסטית אחת, איפה שהשעיית הספק היא המוחלטת ביותר – דווקא פה למדתי עליה יותר משלמדתי בקריאת עשרות רומנים ריאלסטים אחרים.
"הערפילאים" היא טרילוגיה בת אלפיים עמודים. העולם שמתואר בה הוא אפור ביותר והחברה כולה נתונה תחת שלטונו של 'השליט הגדול', אדם-אל שכוחו רב ושולט בנתיניו ביד רמה כבר אלף שנים. האזרחים מחולקים לדרגות: הסקאא הם עם של עבדים, עניים ומדוכאים ומשוללי זכויות כמעט לחלוטין. האצילים מחזיקים באדמות ומנהלים את הסקאא, ובערבים רוקדים ומתחזקים בריתות פוליטיות בנשפים מרהיבים. המחייבים הם פקידיו של השליט הגדול, מקשרים בינו לבין האצילים, מעין שוטרים פיננסים רבי כוח פוליטי. האינקוויזיטורים המעטים אוכפים בכוח ובעורמה את שלטונו של השליט הגדול ואת האמונה בו. השמש אדומה, הצמחייה חומה, אפר יורד לעיתים מהשמיים ובלילה ערפילים סמיכים יורדים על הארץ, ממלאים את הרחובות ומטילים פחד על הסקאא שנשארים כל הלילות סגורים בבתיהם. בעולם כמו זה אין ברירה אלא למרוד והמרד הוא עניינו של הספר הראשון. סקאא אחד בשם קלייסר מארגן סביבו קבוצה קטנה של גנבים ובונה תוכנית להפלת השלטון. אחד מהמגויסים היא וין, גנבת צעירה, קטנת גוף וחרדתית, שפתאום בגיל שש-עשרה מגלה שהיא ערפילאית: אדם המסוגל לשרוף בקיבתו מתכות ולשאוב מהן כוח.
את כל זה מגלים עד עמוד מאה בערך, אולי פחות. אלף ותשע מאות העמודים הבאים הם סדרה של צרות והרפתקאות - הדמויות מצטברות ומשתנות, העולם של סנדרסון תמיד נהיה מורכב יותר והעלילה לא תמיד הולכת לאן שנדמה - שמסתיימים באבחה אחת, מושלמת והגיונית מאוד – ועל זה אני רוצה להתעכב: על ההיגיון. אבל לפני כן אציין שאת הכתיבה לא אהבתי בכלל וייתכן שאפילו לא הייתי ממשיך אחרי הספר הראשון אלמלא היו מבטיחים לי סוף מושלם. הבעיה עם הכתיבה עשויה להישמע פרדוקסלית בהקשר של טרילוגיה בת אלפיים עמודים: היא רזה מדי. היו חסרים לי תיאורים. העולם שסנדרסון מתאר הוא כה אחר משלנו שהייתי צריך עזרה בלדמיין אותו, אבל העזרה בוששה לבוא ונאלצתי להשתמש בדמיוני הדל ולגייס תפאורות מסרטים ומספרי פנטזיה אחרים. זה לא היה מאמץ גדול מדי אבל הוא די איכזב אותי ומנע ממני את ההתמסרות שציפיתי לה ואת ההליכה באיבוד בעולם פנטסטי. גם הדיאלוגים ותיאור עולמן הפנימי של הדמויות נוטים אל שטחיות, וגם אם הם אינם בלתי-אפקטיביים לו היו מלוטשים יותר וחדים יותר הטרילוגיה הייתה עולה דרגה ואולי שתיים.
אבל הטרילוגיה מעולה למרות הכתיבה. לעיתים בספרי פנטזיה (וכבר עכשיו אציין שאני לא בקיא בז'אנר ודי בור, אבל אני עדיין עומד מאחורי האבחנות הללו) נדמה שהעולמות נבנים במידת מה של קפריזיות, בהתקף דמיון ספונטני. לרוב, העולמות, מקוריים ומעניינים ככל שיהיו, מספקים תפאורה ולא הרבה יותר מזה. חוקים ותרבויות שבתוכם ועל פיהם מתנהלים הדמויות – אבל כאן המצב הוא שונה. התעלומה הגדולה של הספר היא לא רק מה יקרה הלאה – אלא מה הסיבה להכל. השאלה הגדולה של הספר היא: למה העולם הזה, על הפיזיקה והביולוגיה והבוטניקה המשונה שלו, למה הוא ככה מלכתחילה. והשאלה הזאת נענית כמעט עד הפרט האחרון. הכל קורה כמו בתנ"ך הפוך בו הדמויות של הדורות האחרונים מגלים את מה שאירע בבראשית.
ובדיוק כאן למדתי שיעור על השעיית הספק: גם כשהוא מושעה לחלוטין הוא לבסוף חוזר. אי אפשר לנהל עולם בקפריזיות ולספר סיפור כפי שמתאים. צריך להיצמד ללוגיקה פנימית. גם אם הפיזיקה שונה היא עדיין פיזיקה ואת התבניות והחוקים אי אפשר לבטל. בכאוס מוחלט של רעיונות אין תועלת. סנדרסון חורק לפעמים – אבל לעיתים רחוקות ביותר. על פי רוב לכל מסובב יש סיבה. זה נהדר, זה אמין, זה כובש ולפעמים מעיף את המוח.
ויש גם ערך נוסף, עיסוק עמוק באופן מפתיע ברעיון כמעט-שחוק והוא: דת, אמונה ואלוהות. החלק האחרון של הספר האחרון נקרא "אמון" ולא בכדי. אולי בזה עוסקת הסדרה: גבולות האמון שנותן אדם באדם אחר והאמון שנותן אדם באלוהיו. וגם, בעצם – כמו במשל שאולי קרה לסנדרסון בטעות ויצא מתחומי הספר – גבולותיו של האמון שנותן הקורא בסופר שלו ונאמנותו של הסופר לקוראו.”
