בין ראש פינה לכפר תבור
צומת ביל"ו, של אניטה שפירה היה מונח על שולחני, כספר שהוגדר על ידי כמסקרן, העוסק בעלייה הראשונה. בקשתי לקרוא בו כבן גאה לעליה הראשונה, ולמה לא קראתי בו עד כה? אתם יודעים איך זה לחובבי הספרים, שיש להם ערמות ספרים שמבקשים לקרוא, וחלקם תמיד נשארים בתחתית הערמה, איך זה? באמת שאין לי על כך תשובה.
עד שיום אחד בצורה כואבת, הופיע הפוסט של חני על מותו ללא עת של טוביה, גם הוא בן לעלייה הראשונה למייסדי המושבה ראש פינה, שהוא כל כך היה גאה בה ובשורשיו הגליליים.
טוביה אהב את ארץ ישראל וספרים העוסקים בהיסטוריה שלה, הוא כתב ביקורות טובות ומעניינות. לא פעם מצאנו את עצמנו בוויכוח סוער, הוא צידד בלח"י ובאצ"ל ואני בפלמ"ח, ויכוחים בטונים טעונים שהחזירו אתנו לימי הסזון המרים, אבל תמיד ידענו לחזור בערגה ובהסכמה לשורשנו המשותפים והאהובים, למושבות העלייה הראשונה בגליל, הוא לראש פינה ואני לכפר תבור, ואפילו להיזכר ביגאל אלון שאביו היה מראש פינה והוא נולד במסחה, (כפר תבור).
***
כעת אני קורא את הספר של אניטה שפירא, צומת ביל"ו, שלבטח גם אתה הייתה קורא, והפעם אקרא בו עבור שנינו ולבטח אזכר בך במהלך הקריאה ואומר לעצמי, חסר לי הדיון של שנינו על הספר הזה. כעת אנסה לדמיין את הדיון שהיינו יכולים לקיים על הספר הזה.
***
שפירא, כותבת ספר מעניין, בו התבוננות ואבחנות מעניינות לנושא העלייה הראשונה, אך לא מדובר רק בנושא, אלא בגישה בה שפירא מציגה כלי מחקר מיקרו היסטורי (בניגוד למקרו), הלוקח סיפור קטן, שניתן לתפוס אותו כסיפור אנושי ולהתחבר אליו בממד הרגשי והאינטלקטואלי גם יחד, ודרכו לנסות להבין את ההיסטוריה של אותה תקופה בכללותה, ואת הרגעים הדרמטיים שלה. שפירא בונה סיפור כמיקרוקוסמוס לתקופת מחקרה.
הכלי הנוסף המעניין, בו משתמשת שפירא, הם מכתבים אישיים, אותם היא מביאה כלשונם, לתוך החלק השני של סיפרה. מכתב הוא כלי אישי, אינטימי, המיועד לבני משפחה או חברים, הוא נכתב בזמן אמיתי, מבטא את הלבטים של כותביו, על הרקע קשיי העלייה, בה כלל לא היה בטוח אם המפעל הציוני יצליח או יכשל, הם מבטאים את הלבטים והדילמות הנוראיות, של עזיבת התרבות בה גדלו כותבי המכתבים, התרבות הרוסית, מול הצורך לעקור מנופי ילדותך ולעבור לנופים ולתרבויות אחרות וזרות. קריאת מכתבים היא כמו, נסיעה במכונת זמן, מכניסה אותנו לאותה תקופה, עורכת לנו היכרות, עם גיבורי התקופה, ובכך ההיסטוריה חוזרת לקנה מידה אנושי המאפשר לנו להתחבר אליה בצורה אמפטית ומוחשית. אם כי את המכתבים קראתי בחלקם.
שפירא, כתבה על שלושה חברים, והציגה את מכתביהם, ד"ר חיים חסין, הידוע מהציור של נחום גוטמן, כדוקטור הרוכב על חמורו, ולדימיר דובנוב, האח של ההיסטוריון הידוע שמעון דובנוב, והחבר השלישי, יעקב צ'רטוק, אבא של משה שרת. שלושתם מקרב האינטליגנציה הרוסית. שניים מהם, (צ'רטוק וחסין) היוו לא רק חלק ממושבות העלייה הראשונה, אלא גם חלק מתל אביב, העיר העברית הראשונה שעיצבה את דמותה של הציונות, לא פחות מההתיישבות העובדת. לפתע נזכרתי בהלל כהן, אגרונום בהשכלתו (כמו סבי), אח סבי שהקים את אחד מהמפעלים המפוארים בתעשיית החקלאות, בית מסחר הגרעין שעסק בפיתוח זרעים ומוצרים חקלאים כבסיס לחקלאות המודרנית.
שפירא, כותבת בצורה קולחת, מציגה זוויות התייחסות מקוריות, חושפת סיפוריים אישיים מרתקים של שלושה חברים, המשקפים את התהפוכות שעבר העם היהודי, בשעה שיצא להרפתקה הציונות, כגאולה לאומית, כיעוד אישי ומחויבות למי שקבל על עצמו את המונח הגשמה - לעלות לארץ ישראל.
בימים של ספקות בערכים הנוכחיים שלנו, חייבים מדי פעם לחזור לימי בראשית ולתובנות של שפירא, הם עשויים להעניק לנו קנה מידה לחזון הציוני הבסיסי ועל ההכרח להמשיך ולשמור עליו. אנחנו כמו רצי שליחים לאורך ציר ההיסטוריה היהודית, אסור לנו בשום פנים להפיל את המקל, כי ספק עם תהייה לנו הזדמנות נוספת. אני בטוח שטוביה ואני, היינו מסכמים על האמירה הזאת.
![אנשים טובים [מהדורת 2017]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers98/986781.jpg)
