ילד יוצא לשחק עם אימו הגרושה בגן שעשועים,תוך כדי משחק האמא רץ ונעלם ביער הסמוך,מכאן מתחילה סחרחורת של השערות וחקירות על ההעלמות המיסטורית, רוב הספר מותח,הדרך לתיאור הסיום לדעתי מעט מאכזבת

"וככה זה התחיל".
רייצ'ל ג'נר עתידה ללמוד מהר שתי עובדות- כשבנך נעלם, אל תופיעי בתקשורת בשיער פרוע, עיניים אדומות מבכי וחוסר שינה, חתך מדמם במצח ולבושה כמו שלוכית . זה נראה רע בטלוויזיה ובכלל. הקהל מזדהה עם אם מודאגת ומיוסרת אבל לא שנראית כמו מטאטא.
השני- בהצהרה בשידור חי (אולי האחראי להעלמות הבן צופה?) תיצמדי לטקסט של אנשי משטרה מנוסים ואל תפלטי 'אני אצוד אתכם בעצמי ואתם תשלמו גם אם זה יקח לי כל החיים'. את לא ליאם ניסן ב'חטופה'.
וזה התחיל כשהניחה לבנה בן השמונה, בנדיקט (בן) שטייל עמה ביער לרוץ קדימה והוא נעלם.
חייה של רייצ'ל הגרושה ואם יחידנית נעצרו. הילד נעלם כאילו בלעה אותו האדמה והמשטרה חוקרת במרץ. גרוע לא פחות היא ההוקעה בידי חלק מהציבור הרואה בה אם גרועה שנכשלה בהגנה על בנה. ציבור שיכול להיות נבזה ומרושע, כמה קל להאשים ולגנות בבלוג ובכלל. העיתונאים צרים על ביתה ולצידה עומדים אחותה הבכורה ניקי וג'ון, בעלה שעבר ואביו של בן.
בתקופה המתוחה עם בכי, יאוש ולילות טרופי שינה רייצ'ל מגלה אמת שתטלטל את עולמה.
פרקי הספר נעים לסירוגין (בגוף ראשון) בין רייצ'ל לבלש ג'יימס קלמו (ג'ים) החייב להיות מנותק רגשית ככל האפשר ולהתמקד בעבודה משטרתית, איסוף מודיעין, חקירת חשודים אפשריים וליקוט כל בדל מידע שיכול לסייע למציאת הילד. עליו להתמודד גם עם תקרית מביכה הקשורה לבלוג שפתח מי שמכנה עצמו (או עצמה) 'חמור_ עצל'. עם התקדמות החקירה יתבררו עובדות מפתיעות לגבי חלק מהמעורבים.
משלב ראיונות ושיחות של ג'ים עם הפסיכולוגית המשטרתית, אתרי אינטרנט הדנים בנושא בכלל עם סטטיסטיקות ונתונים.
סיפור בלשי לא רע המערב רגשות ולעתים מפורט מדי.
מותחן מדהים ומהפנט? לא בטוח.

קישור לקטע המוזכר בסרט-
https://www.youtube.com/watch?v=jZOywn1qArI

ספר מעולה מותח עד הסוף הדמויות חזקות ומגוונות כתוב היטב קשה לעזוב מהיד והסוף ממש לא צפוי

#
לא מזמן נתקלתי בקטע פירסומי על אתר מסויים, המשווק סדנאות לכתיבה יוצרת. בין שאר הסדנאות שהוא מציע – כולן בהנחיית מי שהוציא לאור לפחות ספר אחד, דהיינו "סופר" – היתה גם סדנה לכתיבת ספרי מתח. בסדנה הזו, כך לפי הפרסום, ילמדו התלמידים את הדרך לבניית מתח, שתילת רמזים מטרימים שאינם עוזרים לקוראים לפתור את התעלומה מוקדם מדי, התפתחות העלילה ובניית הדמויות. בסדנה הזו, הם מצהירים, יקראו ביחד קטעים מספרי מתח בקריאה מפורשנת. יופי.

מסתבר שמקמילן אינה זקוקה לסדנה כזאת. אם היא לא השתתפה בעצמה בסדנה שלימדה אותה איך כותבים מתח (אני מנחשת שלא) היא יכולה להנחות סדנה כזאת. אם הבנתי נכון, זו דרך שימושית להתפרנס מכתיבה ולתרגם את ההישג שבהוצאת ספר לאור לשקלים (או פאונדים, במקרה של מקמילן), מה שהספר עצמו לא עושה בדרך כלל.
הספר הזה מותח לרוב אורכו, אם כי ניכר בו המאמץ למתוח את הטקסט ולמלא אותו (בסתם קשקושים שאינם תורמים דבר). הוא עשוי מפרקים המסופרים על ידי שתיים וחצי דמויות. החצי שייך לפסיכולוגית המטפלת בבלש שחקר את המקרה.

בכל פעם שנתקלתי בהגדרה "מותחן פסיכולוגי" מצאתי ש"הפסיכולוגיה" שבו, אם היא קיימת, היא פרימיטיבית ונשענת בעיקר על חוויות ילדות טראומטיות מסוג זה או אחר. הפרשנות שסופרי מתח נותנים ל"פסיכולוגיה" היא מגושמת, מניחה שהתנסויות העבר מפיקות התנהלות אחידה בהווה, מקצינה טראומה כדי שתשמש אותם בסיפור. מקמילן אינה שונה מהבחינה הזו משאר עמיתיה. היא משתמשת "בפסיכולוגיה" כמו שאגתה כריסטי השתמשה בהעלאת חשדות כלפי כל אחד מדמויותיה. דרך סמוייה מעין הקורא להסביר אירועים שאינם ניתנים להסבר.

הספר הזה הוא ספר הביכורים של מקמילן, שזכה להפוך לרב מכר (בצדק, בהשוואה לרוב ספרי המתח בהם נתקלתי). קראתי אותו בזכות ספרה השני, "הנערה המושלמת", שבדומה לו גם הוא מותח ומעניין. ההסבר שמספקת מקמילן וסוף הסיפור אינם מתקבלים יותר מדי על הדעת, אבל הם סוגרים את הסיפור באופן שישביע את רצון הקורא. בסוף הספר יש רשימה ביבליוגרפית מכובדת בת 7 פריטים, עליהם הסתמכה מקמילן בכתיבת הספר. מתוכם 6 הם מאמרים מאתרי אינטרנט וספר אחד. אם לשפוט על פי הציטוטים הפזורים בספר מתוך המאמרים האלה, אין בהם שום תוכן המחדש משהו אפילו לקורא שאינו מצוי בנבכי חקירות העוסקות בילדים נעדרים וחטופים.

מה אני אומרת? הספר מותח בדרך כלל, מעל הממוצע (שלי) בספרי מתח. אל תאמינו לכותרת "מתח פסיכולוגי" – היא מצביעה בדרך כלל על ניסיון להסביר התנהגויות מוזרות בעזרת עבר טראומטי, לא תמיד מסתדר עם ההיגיון. אני מעדיפה סופרים שאינם בוגרי סדנאות כתיבה, אבל לא איכפת לי שינחו סדנאות כאלה לפרנסתם.

ריצ'ל, אמא יחידנית לבנדיקט בן ה-8, יוצאת איתו לטייל היער אחר הצהריים אחד, מרשה לו לרוץ קדימה, ואז הוא נעלם לה.
הספר מספר על החטיפה והחיפושים אחרי בן, מנקודת מבטה של רייצ'ל, ומנקודת מבטו של ג'ים, השוטר האחראי על החקירה.
לשניהם יש עניינים רגשיים שיצוצו וישפיעו על החקירה, ולשניהם רגשות אשמה שמשפיעים עליהם ומנהלים אותם.
על הקשיים של אם יחידנית, על אשמה והיסטוריה משפחתית, על רומן שמתנהל בעבודה ועל חוסר היכולת לישון בלילה ומה זה עושה לנו ביום. על כל אלה מספר הספר הזה.
מותח, מרגש, מעורר מחשבה, וקצת ארוך מידי, לטעמי.
ספר בסדר, בסולם תמר.

רייצ'ל ובנה בן מטיילים ביער והיא נותנת לו לרוץ קדימה לפניה עד שנעלם. צוות משטרה מנסה לגלות היכן נעלם או מי חטף אותו ומאיזו סיבה.
ברשתות החברתיות עושים שיימינג לאם שהפקירה את בנה. צוות משטרה מחפש חשודים מקרב בני משפחתה או כל מי שהיה לו איזה קשר לבן.
ברקע הייחסים בצוות המשטרה והלחץ עליהם לתת תשובות מהירות. כל ידיעה חדשה פותחת עוד אפשרות של מי שחטף את בן.
הספר כתוב בצורה נהדרת עם דיאלוגים טעונים בין המעורבים. זה הספר השני שאני קורא של הסופרת ג'ילי מקמילן ( קראתי קודם את הנערה המושלמת).
רשמתי לעצמי לקרוא בעתיד כל ספר של הסופרת המדהימה הזו.

זה אינו ספר מתח קליל, מהיר או קצבי.
זהו מסע איטי ולעתים מפרך לגילוי האמת, אבל זה שווה את המסע.
הדמויות אינן פלקטיות, ויש בהם מורכבות ורבדים עמוקים, כמו בחיים.
יש לפעמים תחושה של מריחה קלה פה ושם, ואפשר היה לקצר במעט את הספר, אבל זה נסלח
מומלץ.

לא הכרתי את הסופרת. מתברר שהיא סופרת מתח חדשה בתחום. באתי לספר עם ספקות.
למרבית ההפתעה נתקלתי בספר בלשי מותח ומרתק כתוב קולח ומתורגם כדבעי.הסגנון מקורי ומביא אל העלילה נקודות מבט שונות בו זמנית.
האווירה הפסטורלית של עיר פריפריאלית באנגליה רק מעצים את המסתורין שהולך ומתעצם ככל שמעמיקים בקריאה.
נהניתי מאד ומקווה שהיא תמשיך בכתיבתה המרתקת!

כאמא לשני ילדים קטנים קריאת הספר היתה חוויה מטלטלת.
בן, בן השמונה מטייל עם כלבו ואמו, רייצ'ל ביער כמידי יום ראשון ופתאום נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
כאשר החיפושים אחריו מתחילים, כולם הופכים לחשודים ,גם רייצ'ל עצמה.
היא מותקפת על ידי התקשורת האכזרית שחושדת שהיא האחראית לחטיפתו ובכך שהיא בעצם לא היתה אחראית ולכן הוא נעלם.
צוות החקירה מתשאל וכולם חשודים, שקרים וסודות נחשפים לאט לאט וצפים על פני השטח.
שאלת מה היה קורה אם חוזרת שוב ושוב ורגשות האשם כבדים מנשוא.