ביקורת ספרותית על משהו רענן מאת פ. ג'. וודהאוס

---

אש מרסון המתגורר בלונדון הוא איש מוזר ביותר. הוא אוהב להתעמל בחוץ ולעשות סדרות של תרגילים פיזיים, ולמחייתו כותב סדרת סיפורי בלשים בעיתון. ג'און ולנטיין גם היא מתגוררת בלונדון, שם היא כותבת טור קבוע לנשים בעיתון. אבל סדרה של אירועים מפתיעים שבכלל לא קשורים אליהם, מגלגלים את שניהם ללכת להחזיר חרפושית יקרת ערך לידיו של מיליונר אמריקאי. החרפושית נמצאת באחוזה של לורד אמסוורת', אציל אנגלי תמהוני. אש ומרסון מוצאים את עצמם באחוזה, מתחזים לאנשי צוות, והם נמצאים בתחרות מתמדת – מי יחזיר את החרפושית לבעליה?

זה חייב להיות אחד מהספרים השנונים והמשעשעים ביותר שיצא לי לקרוא, וקצת הצטערתי שקראתי אותו בעברית ולא בשפת המקור, אם כי אני חייבת לשבח את התרגום היותר ממעולה של דן דאור. התרגום הצליח ללכוד את משחקי המילים ואת התיבול ההומוריסטי שוודאי נוכח יותר בשפת המקור של הספר. כל דמות ודמות מקבלת תיאורים מלהיבים ומלאי חיים, וכאשר הסיפור פונה לנקודת המבט שלהן, הוא מעורבב בספק ביקורת ספר שעשוע של המחבר עצמו – והכל בשנינות וציניות שלא נגמרות. אני לא אוהבת להגיד על ספר שהוא "קליל", אבל אין ספק שהקריאה הייתה במשקל נוצה במובן החיובי ביותר, גלשתי בין הדפים, חייכתי, צחקתי ועדיין נותרתי מתוחה. ספר נהדר שמעלה אינסוף חיוכים, במיוחד בתקופה הלא-פשוטה הזו שאנו נמצאים בה.

» ביקורות נוספות של קוראת נמרצת
» ביקורות נוספות על משהו רענן