ההתקפה הגרמנית (מבצע ברברוסה) בשנת-1941 תפסה את ברית המועצות בהפתעה גמורה. הגרמנים הנאצים הפרו את הסכם ריבנטרופ-מולטוב, וחצו את הגבול הסובייטי בסערה. מבצע ברברוסה היה בשלושה אזורים שונים: לעבר לנינגרד מזרחית-צפונית ברית המועצות, מזרחית לעבר מוסקבה ודרומית-מזרחית לעבר קיב. ההתקפה התקדמה הייטב, לא היה מי שיעצור את ההתקדמות הגרמנית אלא גנרל החורף הרוסי. ההתקפה הגרמנית נעצרה בחורף קשה, ללא אמצעים מספיקים כדי להמשיך את ההתקפה. בחזית הצפונית מזרחית הצבא הגרמני נתקע במצור בלנינגרד (המצור הקשה מאוד, ואולי מהקשים הידועים בהיסטוריה). בחזית המזרחית במוסקבה, נעצרו החיילים הגרמנים לא רחוק מכמה קילומטרים בודדים ממוסקבה עצמה. בחזית המזרחית דרומית נעצרה ההתקפה באזור העיר חראקוב מזרחית לקיב.

בזמן שהגרמנים היו מאורגנים ללחימת קיץ, הרוסים היו מוכנים לחורף. כך שבזמן החורף תור הרוסים בהתקפה. בנוסף העצירה הראשונה, ובכלל עצירות באמצע מבצע מוצלח, הם דבר רע לצבא התוקף. והתיאוריה הצבאית מסבירה, שהתוקף רוצה לסיים את הקרב כמה שיותר מהר, ואילו המגן רוצה להשיג כמה שיותר זמן.
"מהו הדבר הארוך ביותר והקצר ביותר, מהו הדבר שמזלזלים בו הכי הרבה ומצטערים עליו יותר מכל? זמן." (כמדומני מהספר "אנשי פאנפילוב").


באביב, כוחם חזר להם לגרמנים. הם היו מוכנים להילחם וקיבלו ציוד חדש. ובכך, החלה ההתקפה מחדש. היטלר האמין שעדיף להמשיך את הלחימה בגזרה הדרומית מאחר וצפוי מדיי להילחם במוסקבה, וסביר שבגזרה המזרחית יהיו כמות תגבורי הצבא האדם הרבים ביותר. ולכן מיקד את ההתקפה בחזית הדרומית מזרחית. הסיבות הנוספות לכך, היו מאגרי הנפט בקווקז. תפיסת מקום אסטרטגי זה, היה מונע מהצבא האדום מקורות נפט חשובים, וגם הצבא הגרמני, כאמור, היה חסר את המשאב החשוב הזה. בנוסף נראה, שהלחימה בעיר הנקראת סטלינגרד, על שם מנהיג ברית המועצות, שנפילתה תגרום לאיבוד המורל הסובייטי הייתה גם על הכוונת. כמובן, ניצחון בחזית המזרחית היה נותן את האפשרות לתגבר כוחות בשאר הגזרות. כך יצא, שהמנצח בגזרה הדרומית, ככל הנראה הוא המנצח בקרב בין ברית המועצות לבין גרמניה. כך או כך נראה שהיו בעיות, וטעויות גם מצד היטלר, עיכובים אלה ואחרים. אלה גרמו לדחיות ההתקפות על סטלינגרד, בזמן שלא היה כל-כך קשה לתקוף את העיר ואף לנצח במהירות.

לבסוף החלה ההתקפה על סטלינגרד באופטימיות גמורה מצד הגרמנים. אם זאת, עצירת ההתקפה, והפיכת האסטרטגיה (אולי בלי לשים לב) מ-"האסטרטגיה של גישה עקיפה" של לידל-הארט לגישה הישירה של קלאוזביץ, נתנה לברית המועצות את הזמן להתארגן -גם אם לא בצורה מרשימה- כנגד ההתקפה. מפה והלאה מתחילה הלחימה, והסופר אנטוני ביוור, נותן את ההקדמה הזו, כדי להבין מה בעצם קרה, ואיך הגיע הצבא הגרמני לסטלינגרד בתנאים המסויימים האלה.

אני חייב לציין, הלחימה הזו הייתה קשה בצורה יוצאת דופן מכל מה שעוד ראיתי, התיאורים קשים למדיי. מכיון שמי שינצח בקרב הזה למעשה ינצח במלחמה כולה, ועומדים על זה, למעשה, גורל אומות רבות. כישלון לא יכול להתקבל, לא ע"י היטלר ולא ע"י סטאלין. נראה שזו הייתה התנגשות כוח הרצון של שני המנהיגים. המנצח יקבל הזדמנות יוצאת דופן לנצחון. כך יצא, ובכן, הקרב ההזוי ביותר שאי-פעם כמעט (אולי מלבד הקרב על ירושלים לפני כמעט אלפיים שנה) שיצא לי לקרוא. קרבות רחוב, המצאות משונות לבעיות ללא פתרון, לחימה בשטח בנוי. משהו כמו לחימת עכברושים קשה מאוד, שאף אחד לא מוכן לעזוב. החל ספורט משונה בקרב הסובייטים, מין אומנות חדשה (ומשונה לי שהצבא הגרמני לא היה שותף לזה ברמה כלשהי, אולי זה איזה כישרון רוסי, מי יודע) של ירי צלפים. כל צלף שהצליח לחסל יותר מ40 גרמנים נקרא מעכשיו "צלף אציל", הייתה להם טקטיקה ורעיונות מיוחדים לחיסול הגרמנים, ידעו מה גורם ליציאת הלוחמים לטווח הירי שלהם.

הגרמנים ניסו תקיפות רבות על סטלינגרד, וכל התקפה נוסח קלאוזביץ, גרמה למגן להגן על עצמו היטב. ההתקפה הישירה גרמה לכוננות בזמן שהתקפה הקודמת "של גישה עקיפה" של לידל-הארט נזנחה (כאמור). בתאוריה הצבאית, ההגנה היא סוג הלחימה החזק יותר, זה למה המגן הוא בדרך-כלל החלש יותר. כל חייל אחד בהגנה שווה משהו כמו 3-4 חיילים בהתקפה, ובזמן שהלחימה במילא הייתה צפויה, והמגנים הסובייטים הצליחו להשתמש בשטח הייטב, הצליחו המגנים לעצור את התוקפים. הזמן שאיבדו התוקפים -וכאמור, התוקף רוצה לנצח כמה שיותר מהר ואילו המגן רוצה השהיות ועצירות, כי כל זמן שהתוקף נעצר הדברים יכולים להשתנות לטובה- החלו בברית המועצות לתקיפה חזקה כנגד הארמיה השישית. בתעשייה הסובייטית, לא היה מקום ל-"דעות קדומות" או לעצירות מתוך ענייני בטיחות. הכל נבנה במהירות ע"י גברים ונשים כאחד, כמות הנפגעים והפצועים לא הפריעה לסטאלין בהמשך בניית התעשייה הצבאית לה הוא היה צריך. הדברים הגיעו לכך שהתעשייה הסובייטית הצליחה לעקוף בהרבה את התעשייה הגרמנית. הזמן שאיבדו הגרמנים, נתן לסובייטים את הזמן לתכנן ולחזק את עצמם לטובת תקיפה כנגד.


מבצע אורנוס כנגד הארמיה השישית, תוכנן ונבנה הייטב. הצד הגרמני ידע שצפויה תקיפה, אבל לא ציפה בעליל לתקיפה בסדר גודל שכזה. הרוסים לא רק שתקפו אלא כיתרו - ממש כך, את הצבא הגרמני. לידל-הארט כותב על החשיבות של תפיסת קו האספקה, קו התחבורה וקו הנסיגה של היריב. יש לכך משמעות עצומה פסיכולוגית, אלא שכאן דווקא הגרמנים הצליחו להחזיק מעמד, הרבה יותר ממה שהיה אולי מצופה. האספקה הגרמנית, לאחר הכיתור הייתה דלה בצורה קשה. המטה הגרמני (היטלר) לא הבין את מצבם האמיתי של המכותרים והארמיה השישית. הוא קיבל הבטחות, לאספקה דרך השמיים (ע"י כלי טייס) ואלה בקושי נעשו כמו שצריך. הגרמנים עמדו, למרות הכל בלחימה הקשה למשך זמן רב, ונלחמו הייטב. בשלב מסוים, הלחימה הסובייטית מסטלינגרד עצמה, הלחימה הסובייטית מחוץ לסטלינגרד והרעב עצמו, וכן ריבים בין בעליי בריתם של הגרמנים עשו את שלהם.

אין לסמוך על כוחות שכירים, ולא על כוחות זרים אלא על הכח שלנו - ניקולו מיקיאוולי.

התיאורים הלא פשוטים של הלחימה, וכן לאחר מכן שהארמיה השישית נכנעה, מעלים שאלות על כוח הרצון והשאפתנות לשרוד למרות התנאים הקשים. אני יודע, שכיהודי, אין לי שום סיבה לרחם על הצבא הגרמני הנכנע, שעשה מה שעשה לפולנים היהודים וליהודים בכלל. אם זאת, יצאתי מהמקום היהודי ורציתי ללמוד מכך משהו - ובהחלט אפשר ללמוד. לפעמים יש איזה נטייה אולי לחשוב שהחיים קשים או משהו מסוג זה: "יוקר המחייה" וכדומה, עבודה קשה, מדינה קשה. הכל הוא שום-כלום לעומת הסבל שמתואר בספר הזה, ממש שום-כלום ללא ניסיון כלל למעט את המציאות שלנו. אנשים לא רצו יותר מביגוד חם ואוכל מספק פשוט ככל שיהיה.

אני חייב לציין שהספר לא כל-כך פשוט לקריאה, גם במובן הסבל, אבל גם במובן הכתב. אני לא יודע אם זה בגלל ההוצאה לאור, או שפשוט מדובר על ספר היסטוריה כבד, או הדרך של הסופר לכתוב את הדברים. מפעם לפעם לא היה כל-כך קל לקרוא את הספר ולהבין את הפרטים ההיסטורים שניסה המחבר להעביר. לאוהבי היסטוריה הספר הוא תענוג, לאנשים שמנסים להבין בצורה הפשוטה ביותר את הקרב, הפרטים הללו עשויים להיות פחות מעניינים.
אם זאת, הספר הוא מומלץ, ההשקעה משתלמת. אני חושב שאפשר ממש ללמוד, ודברים שאולי לא מלמדים כנראה בשום מקום אחר. לקחת את החיים בפופורציות נכונות. פתאום לא מובן שיש מיים חמים במקלחת, ושיש תכלס לחם, ואוכל - לא מובן.


תודה רבה לפרל על המלצת הספר.
תודה רבה לרץ על המלצת הספר.


בעזרת השם, שלא נצטרך להגיע למקומות שכאלה.

https://wp.me/p4kTCp-3I6

מחקר צבאי אקדמי שייבחן את המערכה בסטלינגרד, טען ההיסטוריון הבריטי פרופסור אנטוני ביוור, לא יצלח להבין אותו במלואו ממש כשם את רוסיה עצמה, כמאמר המשורר פיודור איבנוביץ' טיוּצֶ'ב, לא ניתן להבין באמצעות השכל. לאחרונה יצאה בעברית מהדורה מעודכנת לספרו המופתי של ביוור, "סטלינגרד" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019), המתאר את המערכה המכרעת בעיר שבדרום ברית המועצות (כיום וולגוגרד), מיולי 1942 עד ראשית פברואר 1943. המערכה נחשבת לנקודת מפנה מרכזית במלחמת העולם השנייה בכלל, ובחזית המזרחית בפרט, והיתה אחת הקשות והאכזריות בתולדות המלחמות. שני הצדדים ספגו כשני מיליון אבדות. המערכה, לצד הקרב הימי במידוויי והמערכה כנגד רומל באל-עלמיין, הפכה את תמונה המלחמה על-פיה ולאחריה לא יכול היה היטלר לממש את חזונו. הכרעתו בנחיתה בנורמנדי במערב ובמבצע "בגרטיון" במזרח היתה רק עניין של זמן.

הפלישה הגרמנית לרוסיה, "מבצע ברברוסה", נחשבת למתקפת פתע. "הוורמאכט לא ניסה כלל להצניע את הכנותיו, אבל דומה שחוסר הסודיות רק חיזק את הרעיון שקנה שביתה בדעתו הנפתלת של סטלין, כי כל זה אינו אלא חלק מתוכניתו של אדולף היטלר לחלץ ממנו ויתורים רבים יותר" (עמוד 25). המשפט הזה, שמופיע באחד העמודים הראשונים של הספר, נשמע כמו תיאור שמתאים גם לתקיפה בפרל הארבור, למערכה בארדנים וגם, ברמה יותר מקומית, למתקפת הפתע המצרית-סורית ביום הכיפורים.

המבצע, כאמור, החל ביוני 1941. בתחילה עברו כוחותיו של היטלר דרך הצבא האדום כמו סכין חמה בחמאה. לאור הטיהורים שביצע בשעתו סטלין בצבא האדום, לא היו מפקדיו ערוכים להתמודד עם גייסות הפנצרים (שריון) של הוורמאכט והלופטוואפה (חיל אוויר) הגרמנים. אולם, עד מהרה התברר לצבא הגרמני הקושי האמיתי: "במערכות קצרות־הימים בפולין, בסקנדינביה, בצרפת ובבלקנים, האספקה היתה לפעמים בעיה קשה, אך מעולם לא היה אפשר לתארהּ כבעיה חסרת פתרון. בברית המועצות, לעומת זאת, היתה הלוגיסטיקה גורם מכריע לא פחות מעוצמת האש, מכוח האדם, מהניידות ומהמוראל" (עמוד 50). המכשול הקשה מכולם היה מזג האוויר, "גנרל חורף" הידוע לשמצה. "עונת הגשמים והבוץ, הרַספּוּטִיצָה, החלה לפני אמצע אוקטובר. משאיות האספקה הגרמניות לא הצליחו לעבור, ולכן הפקיעו הגרמנים עגלות איכרים רתומות לסוס יחיד" (עמוד 52). בחלק מהמקומות, שימשו גופות חיילים סובייטיים כ"קרשים" לשיפור עבירות הדרכים.

הלחימה הפכה להתגוששות בין שני המנהיגים, היטלר וסטלין, אך גם בין שני מפקדי הארמיות שלחמו על השליטה בעיר, פרידריך פון פאולוס הגרמני ווסילי צ'ויקוב הרוסי. פון פאולוס לא קנה לעצמו שם כקצין קרבי נועז, אלא כקצין מטה. במלחמת העולם הראשונה, "כמפקד פלוגה בחטיבת החי"ר 13 היה פאולוס גבה הקומה והדקדקן קצין כשיר, אבל לא מבריק, בהשוואה לארווין רומל, מפקד פלוגת המקלענים של החטיבה. בניגוד לרומל, מנהיג איתן שהיה מוכן להתעלם מהממונים עליו" (עמוד 66), פאולוס רחש כבוד מופרז לשרשרת הפיקוד. התכונה הזו תשפיע על ההחלטות שיקבל במערכה בסטלינגרד ובעיקר על סירובו לסגת ללא אישור מהדרג הממונה, גם כשאבדה כל תקווה לניצחון.

בצבא האדום לעומת זאת, החלו לבלוט גנרלים מסוג שונה ותוקפני יותר, שנתנו "פייט" קשה יותר לוורמאכט, לאחר סדרת המפלות בראשית המלחמה. בסדרה של עימותים מול היפנים בגבול מנצ'וריה ששיאם "בקרב חַלחִין גוֹל באוגוסט 1939, התגלה מה יכול להשיג מפקד צעיר ותוקפני – במקרה זה, גנרל גאורגי ז'וּקוֹב" (עמוד 42). שנתיים לאחר מכן מינה אותו סטלין לרמטכ"ל. הוא בתורו קידם שורה של קצינים לתפקידי מפתח. "גנרל וסילי איבנוביץ' צ'ויקוֹב, שנעשה כעבור זמן קצר מפקד הארמיה בסטלינגרד, היה אחד הקשוחים ביותר מבני הדור החדש הזה" (עמוד 97). צ'ויקוב שעשה את עיקר שירותו בחיל הרגלים היה בדיוק האיש המתאים לפקד על הלחימה הנואשת בעיר. "היתה רק דרך אחת להחזיק מעמד. הם היו חייבים לשלם בחיי אדם. "זמן הוא דם", כפי שניסח זאת צ'ויקוב לאחר זמן בבהירות אכזרית" (עמוד 128).

מן הספר עולה כי במהלך המערכה עלתה חשיבותם של הצלפים בשדה הקרב. הצלפים הפכו נערצים וכל אחד מהם שהשיג ארבעים הריגות, עוטר על גבורתו. "הצלף המפורסם מכול, אם כי לא בעל מספר הקטילות הגבוה ביותר, היה וסילי זייצב מדיביזיית הרובאים 284 של אל"ם בטיוק, שבמהלך חגיגות יום השנה למהפכת אוקטובר העלה את מספר הריגותיו ל-149 גרמנים" (עמוד 190). הישגיו של זייצב נחשבו ליוצאים מן הכלל והוא אף הפך למדריך צלפים. "לטענתם של כמה מקורות סובייטיים, הגרמנים הזעיקו את מפקד בית הספר לצלפים שלהם כדי לצוד את זייצב, אבל זייצב הערים עליו. נראה שזייצב, אחרי כמה ימי ציד, הבחין במחבואו של האיש מתחת ליריעת ברזל גלי וירה בו למוות. הכוונת הטלסקופית של רובהו של אותו גרמני, שנאמר עליה כי היא שללו היקר ביותר של זייצב, עדיין מוצגת לראווה במוזיאון כוחות הצבא במוסקבה" (עמוד 191). אך בניגוד לשאר מעלליו של זייצב, שבעבורם זכה בעיטורים רבים ובראשם בעיטור "גיבור ברית-המועצות", הסיפור הזה נותר בגדר תעמולה סובייטית לא-מבוססת. זייצב עצמו הוסיף לשרת במלחמה ונפצע כמפקד פלוגה בחזית אוקראינה. על סיפורו נעשה סרט אמריקני-בריטי בשם "אויב בשער" (2001), בו גילם את דמותו השחקן ג'וד לאו.

סיפור נוסף, הפעם אמיתי לגמרי, שממחיש את אכזריות הלחימה בשטח העירוני, נוגע לבניין שזכה לימים לכינוי "בית פבלוב", על שם האיש שפיקד על הגנתו לאחר שנכבש בידי הצבא האדום. "בסוף ספטמבר תפסה מחלקה מחטיבת הגווארדיה 42 בניין של ארבע קומות הנשקף על כיכר, כ-300 מטרים מראש המתלול היורד אל הנהר. המ"מ, סגן אָפָנָסיֶיב, התעוור בשלב מוקדם של הקרב, וסמל המחלקה פבלוב תפס את הפיקוד. הם מצאו כמה אזרחים במרתף, שנשארו שם במשך כל הלחימה. אחת מהם, מריה אוּליָאנוֹבָה, נטלה חלק פעיל בהגנה. אנשיו של פבלוב ניפצו קירות של מרתפים כדי לשפר את התקשורת ביניהם וחצבו חורים בקירות כעמדות ירי למקלעיהם ולרובי הנ"ט ארוכי הקנה שלהם. כל אימת שהופיעו פנצרים הסתלקו אנשי פבלוב, אם למרתף ואם לקומה העליונה, ומשם העסיקו את הטנקים מטווחים קצרים. צוותי הפנצרים לא יכלו להגביה את תותחיהם במידה הדרושה להשיב אש בחימוש העיקרי שלהם" (עמוד 186). הקרב על הגנת הבניין ארך 58 ימים ולפבלוב, לימים חבר בפרלמנט הסובייטי, הוענק עיטור "גיבור ברית-המועצות".

המערכה בסטלינגרד החלה ביולי, אולם בנובמבר כבר היה ברור כי הזמן משחק לרעת הגרמנים. כוחות רעננים של הצבא האדום, ארמיות שריון ורגלים, הצליחו לכתר את הארמיה השישית ב"קֶסֶל", המרחב שבו החזיקה. בתמרון שהזכיר את המהלך שביצע חניבעל בקרב קאנה הצליחו הגנרלים ז'וקוב, צ'ויקוב (שכוחותיו שימשו כסדן) ורוקוסובסקי להדק את הכיתור סביב הארמיה השישית הלכודה, שנותרה מנותקת ומחויבת לדרישת היטלר להילחם עד הכדור האחרון. קשה להישאר אדיש לסיפור השליחות חסרת התוחלת אליה יצא אז סרן וינריך בֶּר, קצין שריון מצטיין, שנשלח עלי-ידי הגנרל פאולוס אל היטלר, במטרה לשכנעו להתיר לכוחות הגרמנים להיכנע. פאולוס קיווה שבר במדי הפנצר ו"עם צלב האבירים יעשו בוודאי את הרושם הדרוש על הפיהרר" (עמוד 305), ושהוא יצליח לחדור את מחסום ההכחשה שבנה. בר, שהוכיח כי אומץ לבו אינו שמור רק לשדה הקרב, התעקש למסור את הדין וחשבון שלו בפני היטלר חרף התנגדות קציני המטה שלו, וגילה שהוא "איבד מגע עם המציאות. הוא חי בעולם פנטזיה של מפות ודגלונים" (עמוד 307).

הספר יצא לאור בעברית לפני כעשרים שנים וזכה לביקורות מהללות, על שום יכולתו של מחברו להנגיש לקורא את מהלכי הקרבות, דיוני המטה, סיפורי הגבורה, קשיי מזג האוויר, הרעב, הקור וחוסר התוחלת שאפף את אחת המערכות העקובות מדם בהיסטוריה האנושית. המהדורה החדשה אינה מציעה חידושים גדולים. הצנזורה והסגירות של השלטון ברוסיה מונעים חשיפה משמעותית של מסמכים ועדויות שישפכו אור חדש על האירועים. צריך גם לומר ביושר, ברבות השנים התוצאה נותרה בעינה (ספוילר: הרוסים ניצחו). למרות זאת הוצאה מחודשת של ספר המופת של ביוור, שאזל לא מכבר מן המדפים היא בשורה טובה. הסיפור, שמשלב בין עבודת מחקר היסטורית מעולה ודרמת מתח ומלחמה מרתקת, ממחיש עד כמה אכזרית היתה המלחמה הנוראה בתולדות האנושות ועד כמה היה תלוי גורל העולם החופשי (והפחות חופשי) על בלימה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.01.2019)