הרחק מעצי התרזה מתייחס לשדרה המפורסמת בברלין, אונטר דן לינדן, בתרגום, תחת עצי התרזה.
יעקב ליבוביץ' מגיע משם, מברלין, כשעניינים מתחממים ונעשים בלתי אפשריים ליהודים. מדובר בשנות השלושים של המאה העשרים, יעקב ואחיו נפתלי הדתי מגיעים לישראל, ועתה אנו נמצאים בערך בעשור השני של המאה העשרים ואחת, מה שמביא את יעקב לסביבות גיל תשעים. ליעקב שלושה בנים מאשתו הראשונה, בן מאשה שניה ושכנה. שכנה? כן, שכנה, בר, לשעבר ברכה מאשדוד ולעתיד ברכה שוב.
בספר הזה אין בעצם סיפור של ממש ולכן, כדי להחזיק מים, הוא צריך להיות כתוב היטב, והוא אכן כזה. יונתן ברג, עוד סופר שלא שמעתם עליו, ארג יופי של ספר.
ילדיו של יעקב רחקו ממנו, אם נפשית, אם פיזית. השכנה נמצאת ממש בדלת ממול, בבית המרווח שלה ברמת החייל בתל אביב. בר התבקשה ע"י הבן הבכור לבדוק מדי פעם מה עם האב הזקן. לה עצמה אין ילדים, היא צעירה בשנות העשרים, נשואה לבעל העסוק תמיד בנדל"ן שלו דרך הנייד שלו, ומה שנותר לה זה לאמץ את השכן אימוץ נלהב מדי.
עד כמה נלהב? שמח ששאלתם. בר משועממת. נכון, יש ערבי חבר'ה, יש חו"ל, יש מסעדות ויש... שיממון. רני, הבעל, עדיין לא בשל לילד ולא נראה שיבשיל. בר התרחקה מברכה ומאשדוד, התקרבה לחוג המיליון, נוהגת בג'יפ ומצבו של יעקב מדאיג אותה כי כל זקן צריך משפחה. מרפסת כבר יש. משום כך היא דואגת ליעקב עד כדי כך שהיא מאכילה אותו, מביאה אותו לביתה ומבדרת אותו, ולבסוף אף מתחילה לארגון נסיעות לשלושת בניו הנמצאים בארץ למפגשים הכרחיים עם המשפוחה, כל בן בנפרד ובלי לוותר.
הבטחתי לכם שאין כאן ממש סיפור, אבל יש כתיבה משובחת ומרתקת. באין סיפור הזה יש בהחלט פצעים ישנים, בגידות, אבות נוקשים, כסף, ניתוק משורשים בלתי נתיקים ולבסוף ארוחת ערב עם הבן הרביעי, הדואג למסעדה מפורסמת ושוכח מכשרות למרות שהבן השלישי צדיק מהאפיפיור. ארוחת הערב מסתיימת בפלאפל.
למרות שבר נוכחת להכיר בדוגמת משפחה לא מתפקדת שכזו, פתאום נפקחות עיניה והיא עושה מעשה המתחיל במזוודה. את השאר דמיינו בעצמכם. בשביל תינוק צריך קודם להתרחק מהתינוק המגודל הנשואים לו ולעצום עיניים אל מול משפחות אחרות, שאינן אות ומופת למרות ואולי משום הריחוק מעצי התרזה.
כל המשפחות האומללות אומללות על-פי דרכן, וזה לא אומר שלא צריך עוד כאלה, אולי תהיינה אלה משפחות שמחות כמו אלה באשדוד.
יופי של ספר.

עצים כתבנית נוף מולדת

יש חנות ספרים אחת קטנה וותיקה בכפר סבא, של בן ציון המשורר שרק יודעי חן מכירים, יש לה קהל קטן ומצומצם של רוכשי ספרים, כאלה שעדיין קונים כמתנה ספר טוב לחברים, וטוענים שלצורך כך הם מספרים לבן ציון על אישיותו של החבר, והוא תמיד יודע לבחור את הספר הנכון, זה שנוגע בנפשם. בהנחה שספר טוב הוא מסדרון ודלת הנפתחת אל הנפש.

למה נזכרתי בכך, כי בני שאוהב ספרים בעצמו, וכעת הוא כבר לא קורא, זולת ספרים מקצועיים הקשורים לתחום עבודתו, רכש לי לפני מספר חודשים ספר. אמרתי תודה, אך הנחתי אותו זנוח על המדף ליד המחשב, כי יש משהו בשמו שמעורר בי זרות, הרחק מעצי התרזה, של יונתן ברג, שעד לאותו רגע, כלל לא שמעתי על שמו. מדי פעם הייתי מציץ בכריכתו של הספר, מנסה להבין האם יש סיבה כלשהי הקשורה בעובדה שבני רכש לי דווקא את הספר הזה. היום כשדפדפתי בו מצאתי סיבה ראויה, לעניין שעורר בי הספר העוסק בהיסטוריון, חוקר היסטוריה אנושית, המנסה לרדת לרזיה, ולהבין את ההיגיון העומד מאחוריה, אך בשעה שהוא ממוקד במחקריו האקדמיים, במאמר נוסף, או בספר חדש שהוא יתחיל לכתוב, הוא הולך ומסתגר ומאבד את משפחתו ואולי אף את עצמו.

האם הסיפור על היסטוריון המתקשה לפענח את חייו, הנע בקונפליקט, בין משפחה לקריירה, ובקונפליקט תרבותי בין אירופה לישראל, ואחר כך בין ירושלים לתל אביב, הן הסיבות שבני בחר עבורי את הספר?

ההיסטוריון הרציונאלי לא מאמין בהיסטוריה דטרמיניסטית, לפיה באמצעות אירועים היסטוריים מהעבר נתן לחזות את העתיד, כי אם הייתם שואלים את יעקב, סטודנט להיסטוריה מברלין, הרי שעליית הנאציזם היא תופעה זמנית, כמו מערכת שאיבדה איזונים לרגע, ואמורה מכוחה של חוקיות השואפת לסדר והיגיון לחזור לאיזון שלה. אך למרות התאוריה הגדולה, והאמונה האישית של יעקב בגרמניה, הוא מתגלגל לישראל כמהגר ופליט, כמי שנעקר מנופיו, והפך לעץ ללא שורשים, הרחק מעצי התרזה, בשדרות ברלין, סמל ליהודים שינסו להשתלב, משום שלמשפחתו היה אינסטינקט יהודי של נרדפים. הסיפור של יעקב ומשפחתו הופך לסיפור של מהגרים, שההיסטוריה הגדירה את חייהם בניגוד להבנתם ורצונם. יעקב יחזור להיסטוריה כחוקר בכדי לנסות ולהבין את ההיגיון שבחוסר ההיגיון, כהיסטוריון שמתמחה בתולדות היהודים בגרמניה, בין שתי מלחמות העולם.

שיבוש המערכות ההיסטורי, יחלחל לתוך מערכת חייו האישית, הוא יתנכר לבניו, יבגוד בנשותיו, מידי פעם יאבד שליטה ויהפוך אלים לילדיו, משפחתו תתפרק, נשותיו וילדיו יעזבו אותו, ובסופו של דבר הוא משקיף על חייו בבדידות ובזעם של אדם שהרס את חייו במו ידיו.

האם אפשר להפיק לקחים מההיסטוריה האישית, האם החיים ניתנים לתיקון, גם אם אתה נמצא בגיל השלישי של חייך, שבו הרגלים אמורים להיות לא ניתנים לשינוי?

יעקב מכיר את בר, ההיפוך שלו, מי ששמה המקורי הוא ברכה, צעירה בת עדות המזרח מאשדוד, מהגרת במהותה, המבקשת להיטמע לתוך החברה הישראלית, זאת שיש בה שטחיות של מסיבות סמים ואלכוהול. היא נשואה לרוני, המחפש מעמד על ידי כסף, נדל"ן והעמדת פנים, ובשלב זה, ואולי אף פעם, לא ירצה בילדים, סוג של עקרות והתנכרות לתרבות של בר. במפגשה עם יעקב ישתקפו אליה, חוסר המשמעות שלה ושלו, היא תנסה להעניק לחייה משמעות על ידי כך שתנסה לפייס בין יעקב לבניו, במסע שהוא אמור להיות תיקון חיים לשניהם. האם החיים ניתנים לתיקון?

יעקב ובר יצאו למסע שבו ינסו להשיג תיקון וגאולה, במקום שבו ההיסטוריה כשלה וגם הרצון להשתייך למשהו שנוגד את השורשים שמהם צמח כל אחד מהם לא צלח. האם במגע האנושי הפשוט והבסיסי, טמון המפתח לפיוס ולתיקון אפשרי ואולי גם לשיח, שאין בו לכאורה הגיון בניסיון לחבר את מי שהמשתייכים ומייצגים כל אחד דורות ותרבויות שונות, אך את אותן הדילמות, העקירה, העקרות והרצון להשתייך, לארץ, בית ולמשפחה, אבני הלגו של חיינו?

ברקע הרומן תהדהד הישראליות, מלחמת לבנון השנייה כתקלה ישראלית והפרעה, ובכך תתכתב עם ההיסטוריה היהודית והעבר, בדמות השואה, והאיום על הבית והבנים שחוזר בצורה כל כך מוחשית.

התחלתי בחנות קטנה בכפר סבא, זאת שמנסה לחבר בין ספרים לנפש, וסיימתי בספרו הפיוטי של ברג, המנסה לחבר את בני האדם לנפשם האבודה, במסע קסום המחבר בין אנשים לכאורה זרים ובין נופים מנוגדים, המבטאים את מה שהישראליות היא בהווייתה, קונפליקט בין נופים שנעקרנו מהם, לנופים בהם אנחנו מתקשים להכות שורשים וממשכים להתגעגע מהם לעצי התרזה הרחוקים.

אני אוהבת לכתוב ביקורות על ספרים כי הם גורמים לי לחשוב באמת על הדברים שאותם אני לוקחת מכל ספר שאני קוראת, וספר כמו זה בהחלט מצריך חשיבה עמוקה.
האמת היא, שציפיתי למשהו אחר לגמרי. יכול להיות שזה הזמן שבו קראתי את הספר, שהוא כל כך חשוך, אירופאי וקודר, והוא פשוט סירב להשתלב עם הנוף של הים והחום הישראלי והתקופה ההזויה שעוברת על כולנו. ויכול להיות גם שאני צעירה מידי כדי להבין, יכול להיות שגם הסופר עצמו צעיר מכדי להבין.
קראתי לא מעט ספרי מקור, למעשה, הם הספרים האהובים עליי. כי אין כמו כתיבה ישראלית, דמויות ישראליות, נוף ישראלי והיסטוריה ישראלית.
עם זאת, הרגשתי שהספר הזה כל כך מתאמץ להיות ישראלי שכבר לא יכולתי לשאת בכך. האם זיכרון השואה, מלחמות חוזרות בגבולות המדינה והפער העדתי והדתי הוא כל מה שעליה מתבססת החברה הישראלית?
כי הספר הזה, שניסה, גם אם בחבוי, לתאר את החוויה הישראלית, סימן ברשימה שלי את כל הנושאים.
אינני אומרת שאלה אינם נושאים חשובים, אך היה לי קשה עם העובדה שכולם הוכנסו לספר אחד, עמוס, קשה וכל כך קודר עד לכדי פספוס המציאות.
הרגשתי הקלה רבה שסיימתי את הספר, ולא כי הסוף היה טוב ומרגיע, אלא כי ידעתי שלא אצטרך לחזור שוב לקרוא על מחשבותיו של יעקב, אדם מסכן, שמעביר בצורה הכי טובה שראיתי עד כה בספר את תחושת הבדידות והפספוס.
זהו ספרו הראשון של יונתן ברג שאני קוראת, ואינני יודעת אם אחזור לקרוא ספרים נוספים שלו, אבל הכתיבה שלו אכן ראויה להערכה.
זיכרונות הם דבר מתעתע, במיוחד כשהם מעורבבים עם בדידות וזקנה. וזו הסיבה שהדירוג שלי נשאר גבוה ביחס לכמות התלונות שהיו לי בביקורת הזו.
הספר הזה, יותר מהכל, גרם לי לחשוב על אנשים כאלה, כמו יעקב.
הם, בהשוואה לעלילת הספר, מציאותיים בהחלט, חיים בנינו.
ובהחלט לא תזיק להם שכנה כמו בר.