בספרו "מתקפת פתע" (הוצאת דביר, 2019) ניתח פרופסור אורי בר־יוסף את מאפייניה של מתקפת פתע, ובעיקר את כשלים בצד המותקף שאפשרו את התנאים בהם התבצעו מתקפות פתע מוצלחות. "מתקפת פתע מוצלחת עלולה להמיט אסון על מדינת הקורבן. מתקפות "ברברוסה", פרל הרבור, יום הכיפורים ו־11 בספטמבר הותירו אחריהן לא רק הרס וחורבן אלא גם טראומה שנטבעה בזיכרון הלאומי. לכן מדינות משקיעות משאבים רבים בהשגת ההתרעה האסטרטגית האיכותית שיכולה למנוע את האסון. זו סיבה מרכזית להתרחבותם של ארגוני מודיעין במאה ה־20 ולתפקיד החשוב שהם ממלאים בהבטחת הביטחון הלאומי" (עמוד 351), כתב בר־יוסף.
בספר ניתח בר־יוסף שלושה מקרי בוחן: הראשון הוא מקרה הבוחן של ברית המועצות במלחמת עולם השנייה, במהלכה האמין סטלין לשקריו של היטלר, ולא לאזהרות מפקדי הצבא האדום, בטרם מבצע "ברברוסה". בהמשך נבחן תהליך קבלת ההחלטות של סטלין והמטכ"ל הרוסי בקרב על מוסקבה. מקרה הבוחן השני נגע למלחמת קוריאה, במהלכה הופתעה ארצות הברית מעצם הפלישה של צפון קוריאה. בהמשך נבחן כיצד זלזל מפקד כוחות האו"ם, הגנרל מקארתור, בכוחו של הצבא הסיני והביא לתבוסה האמריקאית הגדולה ביותר במאה ה־20. מקרה הבוחן השלישי הוא מלחמת יום הכיפורים, והמחבר בחן כיצד הופתעה ישראל ומדוע, וכן כיצד ידעה לנצל מודיעין אופרטיבי שהגיע אליה במהלך הלחימה בכדי לנהל נכון את קרב הבלימה המרשים ב־14 באוקטובר 1973.
"השפעתן הטראומטית של מתקפות פתע גדולות יוצרת נטייה לחפש הסברים עמוקים ומקיפים כדי להשיב על השאלה מדוע שילמנו מחיר כה גבוה כאשר נתפסנו לא מוכנים. רוב ההסברים ינסו לנמק את האסון בליקויי יסוד פוליטיים, חברתיים או צבאיים שהפכו את ההפתעה ובעיקר את תוצאותיה ההרסניות לבלתי נמנעות. בחלק מהמקרים האסון הוא אכן תוצר של ליקויים כאלה. נפילתה המהירה של צרפת במאי 1940 נבעה לא רק מההבקעה המפתיעה של השריון הגרמני דרך הארדנים, אלא גם מחולשות בסיסיות שבגללן הצבא הצרפתי, שלא נפל בגודלו מהצבא הגרמני, קרס בתוך שבוע ימים. הצבא המצרי שהובס בסיני במלחמת ששת הימים צויד במיטב מערכות המלחמה של ברית המועצות, אבל לא רק הצלחת מבצע "מוקד" של חיל האוויר הישראלי, אלא גם חולשות תרבותיות, חברתיות ופוליטיות הביאו לכך שעוצמה צבאית שנבנתה בעמל רב במשך עשר שנים קרסה בתוך שלושה ימי לחימה.
מנגד, קיימים מקרים שבהם ההפתעה אינה תוצר של ליקויי יסוד אלא פרי אירוע כמעט אקראי. הדבר בולט אולי יותר מכול במלחמת יום הכיפורים. המעבר בתוך 24 שעות מהתחושה כי "מעולם מצבנו לא היה טוב יותר" לחשש קמאי לגורל "הבית השלישי" הוביל לאחר תום הקרבות לתהליך חיפוש עמוק שבמרכזו השאלה: מה קרה שם? חלק מהתשובות, למשל זו של נשיא המדינה דאז, אפרים קציר, שגרס כי "כולנו אשמים," כוון לרבדים הבסיסיים ביותר של החברה הישראלית, לתפיסתה את עצמה, למדיניות שלפני המלחמה ולשאננות ולהיבריס שאפפו את הצבא. אחרים חיפשו את המענה בליקויי יסוד של צה"ל, שנערך לא נכון למלחמה הבאה, שמבנה כוחותיו לא תאם את שדה הקרב העתידי, שתוכניותיו היו רוויות תרחישים אופטימיים ושמפקדיו לא עמדו בציפיות" (עמוד 16).
לתפיסת המחבר, יש לקחת בחשבון, "את התאוששותו המהירה של צה"ל, את יכולתו להפוך את גלגל המלחמה בתוך כמה ימים ואת הישגיו בשדה הקרב שגרמו לתחנוני המצרים להפסקת אש שבועיים וחצי בלבד לאחר פרוץ המלחמה. במילים אחרות, על אף הליקויים בצה"ל, הוא היה צבא מצוין, תוכניות המלחמה שלו לא נבנו על חזיונות שווא, ורוב מפקדיו, החל ממפקדי השדה ועד הפיקוד העליון, תפקדו בצורה ראויה לציון. לכן, ובניגוד להרבה מיתוסים, האסון שנפל על ישראל ב־1973 לא היה תוצר בלתי נמנע של בעיות יסוד חברתיות, תרבותיות או פוליטיות שלא נחשפו עד אז, וגם לא של ליקויי יסוד צבאיים, אלא של בעיות תפקודיות של כמה קציני מודיעין שהיו בעמדות בעלות חשיבות קריטית ומנעו מתן התרעה במועד" (עמוד 17). אמנם יש הרבה אמת בקביעה כי ליקוי המאורות המודיעיני שהתרחש ב־1973 אחראי ללא מעט מן הכשלים, אולם לבטל כך את ההיבריס שבו לקתה ההנהגה הישראלית בטרם המלחמה, ואת הכשל המקצועי העמוק שבא לידי ביטוי בהחלטת שהפיקוד הבכיר של הצבא לתקוף ב־8 באוקטובר, במקום להיערך להגנה, נראה לי מופרך.
בפרק על מלחמת קוריאה תיאר בר־יוסף ביקור שערך בקוריאה, זמן קצר לאחר הנחיתה המוצלחת שיזם מקארתור באינצ'ון, גנרל צבא היבשה "ג'יימס גאווין, קצין מנוסה במבצעים מוטסים, בשדה התעופה הגדול קימפו שליד סיאול. כאשר ראה שנעשות שם הכנות לקליטת מטוסים מודרניים, הוא אמר לווילובי כי זו הוכחה ברורה להתערבות סינית אפשרית. קצין המודיעין של מקארתור הבטיח לו כי הסינים לעולם לא יחצו את היאלו ויתקדמו דרומה. היו לו את המקורות שלו. כפי שגאווין תיאר זאת, וילובי לא העריך שהסינים לא יחצו. הוא ידע" (עמוד 247). הלך הרוח השחצני של וילובי, קצין המודיעין של מקארתור, שנהג להציג למפקדו את ההערכה שרצה לשמוע ולהתעלם מכל שסתר אותה, הזיק ליכולת הפיקוד האמריקני הבכיר לבצע הערכה ריאלית של כוונות הסינים.
בפרק על הפיכת הקערה במלחמת יום הכיפורים, במהלכה השיג המוסד ידיעת זהב אודות מתקפה מתוכנת של הצבא המצרי ב־14 באוקטובר 1973, כתב בר־יוסף כי "השגת המידע ודרך הטיפול בו היו ההישג המודיעיני החשוב ביותר במלחמה והידיעה עצמה שינתה את פני המערכה. במקום לקבל הפסקת אש או לצאת למתקפה רבת סיכונים, צה"ל המתין למתקפה המצרית. היא יצאה לפועל בסופו של דבר רק ב־14 באוקטובר ונחלה כישלון גדול: המצרים איבדו כ־200 טנקים בעוד לצה"ל נפגעו כ־25. ניסיונות הונאה ישראליים, שהציגו חולשה של צה"ל עד כדי תבוסה קרבה במטרה לשכנע את המצרים לשלוח למערכה כוחות נוספים, עלו בתוהו. הגנרלים המצרים, שממילא לא ששו אלי קרב, העדיפו לנתק מגע ולצמצם הפסדים. למרות זאת, זה היה הקרב שהחזיר את היוזמה בחזית הדרומית לידי ישראל. יום אחר כך החל מבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ, שהביא, בתוך קצת יותר משבוע, לכיבוש שטחים נרחבים ממערב לתעלה, לחיסול חלק נכבד ממערך הנ"מ המצרי ולכיתור הארמיה השלישית המצרית שהחזיקה בגזרה הדרומית של החזית. בנסיבות אלה, רק הפסקת האש שנכפתה על ישראל בלחץ אמריקאי־סובייטי הצילה את מצרים מתבוסה מלאה" (עמוד 336).
בר־יוסף הוא חוקר חשוב בתחום המודיעין ויתרונו הנוסף הוא יכולת הכתיבה המרשימה שלו. מנגד, מצאתי בספר שני חסרונות בולטים. הראשון נגע לטענתו כי הסגירות הקוגניטיבית של מעריכי המודיעין מנעה מהם לשפוט ולשקול את המידע שברשותם באופן הנכון. יש בכך מן האמת, אולם ההנחה כי צבאות וארגוני מודיעין ממנים לתפקידים אלו אנשים שאינם פתוחי מחשבה שגויה. השני נגע למלחמת קוריאה. העיוורון של מקארתור אכן אפשר לסינים להכות את הצבא האמריקני, אולם מוטב היה לספר את הסיפור כולו.
ב־31 בדצמבר פתחו הסינים והצפון-קוריאנים במתקפה מתואמת, וכבשו שנית את סיאול. בעוד כוחות האו"ם נסוגים, מונה גנרל מתיו רידג'וויי, מפקד הדיוויזיה המוצנחת ה-82 בעת הפלישה לנורמנדי, למפקד הארמיה השמינית. רידג'וויי נקט מיד בצעדים לייצוב המצב תוך שהוא מנצל לטובתו את יתרונו בעוצמת אש. המתקפות הסיניות על עמדותיו נהדפו, תוך שהסינים ספגו מעל עשרת אלפים נפגעים. כוחותיו של רידג'וויי שיחררו את סיאול והדפו את הפלישה המחודשת לדרום. לאור הצלחתו של רידג'וויי קרא מקארתור על הפעלת כוח רב יותר ובמידת הצורך שימוש בנשק גרעיני. גנרל עומר בראדלי, יו"ר המטות המשולבים, טען כי גישה זו של מקארתור תסבך את ארצות-הברית "במלחמה הלא נכונה, במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון ועם האויב הלא נכון", וכמוהו הנשיא טרומן, שחשש שהדבר עשוי להביא לעימות עם ברית-המועצות. כאשר מקארתור ניסה להשתמש בדעת הקהל האמריקנית כמנוף לחץ על הנשיא, הדיח אותו טרומן, שכסרן תותחנים שירת זמן קצר כפקודו במלחמת העולם הראשונה, וכפה עליו פרישה. אף שהכוחות האמריקנים היו יכולים להשיג זאת, הנשיא טרומן לא רצה בהכרעת סין. הגנרל הבריטי רופרט סמית הגדיר זאת לימים כ"לחימה עד לנקודה שתוכל ארצות הברית לנהל משא ומתן בשם כוחות האו"ם, והסכמה לאופן כלשהו של חלוקת קוריאה. בקצרה, הכוח לא יופעל אסטרטגית כדי להשיג את היעד הפוליטי, אלא בצורה שתאפשר הישגים בשולחן המשא ומתן".
בר־יוסף כתב ספר קולח ומרתק לקריאה, אך הסברו בדבר הכשלים שאשפרו את הצלחות מתקפות פצע נותר בעיני קצת פשטני וחסר.
