ביקורת ספרותית על הצעקה האחרונה מאת יונתן שגיב
ספר טוב

---

זהו ספר גימיק.
אני לא אוהב ספרי גימיק.
את הספר הזה אהבתי.
אני מזהה ספרים טובים כשהם פוגעים באפי אם מפני שנפלו ממדף גבוה או הושלכו לעברי. הגימיק בספר הזה הוא הבלש ההומו העברי הראשון, הלא הוא האוחצ'ה עודד חפר. אם יש בלש, יש עלילה בלשית ויש מתח. המתח כאן לא גורם לנשירת שיער (כבר נשר ברובו), לא כסיסת צפורניים (בפולין זה לא מנהג נאה) ובכלל מה כן? או, טוב ממש שהתעניינתם משום שהעברית נהדרת, הדיאלוגים אותנטיים להפליא, ההומור דק ומשובח ואם ממש תזכרו איך נראה יונתן קוניאק ב"ג'וני", תבינו במי מדובר והתמונה תהיה שלמה.
הבלש עודד חפר, החופרת, נקרא ע"י בנימין דירקטור (ע"ע רני רהב) להבין מדוע נועה קירל, סליחה, קארין כרמלי בת החמש עשרה עומדת לסרב להופיע להקלטה העולה ממון רב. נראה לחופרת שהנה נחפרה לה הדרך להצלחה. בולי דירקטור הכל יכול, יכול לפתוח המון דלתות בלי מפתח והן אפילו נפתחות לבד. אבל החקירה מסתבכת, ומה שנראה כחתירה לעבר ההצלחה, נגמר בשתיית מים ובניסיון טביעה.
בין לבין מופיעות להן דמויות ססגוניות כיאה וכיאות, אין רגע דל, הגימיק אמיתי לגמרי ונראה שהצליח לו ליונתן שגיב. לא צריך להכביר מילים על קלילון כזה. לקרוא ודי. זה לא ספר טיסה משום שממש לא תרצו להטיס אותו מהיד.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על הצעקה האחרונה