אהלן, שמי אפרתי ואני חברה של יובל אברמוביץ. הוא ביקש ממני להירשם לסימניה כדי לכתוב על ספרו החדש. אז נרשמתי.
יש כבר שתי רשומות חדשות שאמרו שהספר נהדר והוא מקסים והוא ממש לא ספר טיסה. אז גם אני אומרת כי אני סומכת עליהן במאה אחוז. הן הלוא רשומות חדשות! ומה יותר אמין וחזק ממשהו חדש.
על הדרך תנו לי לייקים, בבקשה, כי חסר לי קצת צומי ותוספת של לייקים תהיה מתנה נהדרת בשבילי. סוף כל סוף שנת המתנות התחילה אתמול.

מתנות זה דבר מסובך. פעם קיבלתי מתנה ארוזה יפה, וכשפתחתי את האריזה מצאתי בונבוניירה מהודרת. הבעיה היא שעל הבונבוניירה הוצמד כרטיס ברכה שבו נכתב "לאורי היקר, ברכות ליום הולדתך". זה היה נחמד מאוד אם אני הייתי אורי, אבל אורי היה זה שנתן לי את המתנה...

מתנה אחרת שקיבלתי היתה צמד דאודורנטים. אז מה אני אמור להבין מזה, שמהבית שחי שלי נובע מפל של זיעה? אבל מה, שופי לא פראייר. זה שנתן לי את הדאודורנטים קיבל ממני ליום הולדתו משחת שיניים להלבנה. לא רק שיש לו ריח רע מהפה, השיניים שלו גם צהובות.

גם את הספר הזה קיבלתי מתנה, ואפילו בלי פתק החלפה. ספרי העצמה אישית, רוחניים יעני, עם המון עצות לחיים טובים יותר – כמו הספר הזה - גורמים לציניות שלי לפרוץ כמו מפל שוצף יותר מזה שנובע מבית השחי שלי.

אז מה יש לנו כאן? אישה שננטשה על ידי בעלה ויוצאת למסע של חיפוש וגילוי עצמי בלה בלה בלה. כמה מקורי. כמובן שיש לנו המון המון עצות לחיים טובים יותר, להגשמה עצמית, וכמובן שהם באים בפונט בולט ומודגש, שהקורא האידיוט לא יפספס חלילה את המסר ברבע גרוש, שממילא מופיע בצורה מפורשת. מדובר בשטויות במיץ זיעה ישר מבית השחי הנוטף שלי, כמו "להיות סבלנית במיוחד כלפי אנשים שאין לי כלפיהם גרם של סבלנות" (אז את בטח מתחילה לחבב את עצמך), "לבנות לעצמי שביל חדש לחיים" (דרך ללא מוצא), "להביט כמה שיותר ברחובות" (זה דווקא טוב עם כל הגללים של הכלבים), "ללכת לאט ולא למהר" (עדיף שתלכי להאט ותאכלי פיצה) ו"להשתחרר ולהרשות לעצמי להיות אני!!!" (שלושת סימני הקריאה המבהילים במקור).

זוכרים את אורי, זה שנתן לי את הבונבוניירה? אני הולך לתת לו את הספר הזה כמתנה. פתק הקדשה מוכן כבר יש לי.

כמו שנרית רשימת הכוכבים שניתנו לספר כך הרגשתי לגביו - מתנדנדת. רגעיפ שאהבתי והרבה דפים שנשמעו כאילו הדמות פשוט מלאה מעצמה, מתעסקת עם עצמה לא מצליחה למצוא שום דבר יותר חשוב כן - מעצמה. ואחרי כל המסע המייגע הזה הסיום נראה לי צפוי וחלש. אז כן כתוב לא רע כך שקראתי עד הסוף מסוקרנת זו נקודה חיובית. אבל בסוף הספר החזקתי בעצם אוויר.
הזמן מרפא או מקהה זויות, פסיכולוגית צמודה עוזרת לפרשן, כסף אף פעם לא מזיק, הצלחה היא לא הכל בעולם והחיים הם קולאז של רגעים קטנים.

הנושא עצמו מעניין, "אילו מתנות משמעותיות אנחנו יכולים להעניק לעצמינו בחיים?", אבל עלילת הספר לא מתפתחת למשהו וואו. בינוני מאד על גבול הסתמי. אישה שגרה בתל אביב ועובדת בלתת הרצאות על הצלחה בחיים ננטשת על ידי בעלה, אז היא מחפשת לנחם את עצמה במתנות, חלקן חומריות, חלקן חוויות וחלקן עצות לחיים בריאים יותר נפשית. כל הספר היא מתחבטת במתנות הללו. זה נחמד ומעניין בהתחלה, אבל בשלב מסויים זה משעמם. הדבר היחיד הטוב בספר הוא הכתיבה הקולחת.

"שנת המתנות" הוא עוד ספר שהפך לרב-מכר בסדרת הספרים של יובל אברמוביץ. למי שלא יודע/מכיר, כתוצאה מתאונת עבודה בגיל 16 יובל הפך למרותק לכיסא גלגלים. הרופאים אמרו לו שאין מצב שהוא יוכל ללכת על רגליו. כנגד כל הסיכויים בגיל 18 יובל חזר ללכת. לרפואה אין ולא הייתה תשובה לנס הזה, וכנראה שלא לכל תופעה יש הסבר בעולמנו.

בשנת 2011 יובל אברמוביץ החל לכתוב בלוג ומאז נסללה דרכו לכתיבה: עיתונות, הרצאות, לימודי משחק, ראיונות בתוכניות טלוויזיה/רדיו, ומשחק בסרטים ובתאטרון. יובל מעולם לא הפסיק לכתוב, וניכר שחיידק הכתיבה מושרש היטב במצולות נפשו. להבנתי כך נולד גם הספר הנוכחי - הספר ה-13.

ב"שנת המתנות", יובל אברמוביץ חושף את הקורא להתמודדותה והתעמתותה של מיכל הופמן עם פרידה מבעלה – רונן.

אין ספק שפרידה ביוזמת הצד השני, מתקילה את הפרוד עם אובדן בלתי נמנע והכרחי. זו טלטלה וחוויה רגשית שיש להתמודד איתה כמו: מערכת היחסים שהייתה ואיננה, זיכרונות, אירועים שחווים יחדיו, תקופות יפות שנמוגו ולא ישובו, ועל כל הטורנדו הנפשי והרגשי לעיתים מתערער גם הביטחון הכלכלי.

פרידה מבן-זוג והפרדת התא הזוגי אינה דומה לאובדן של אדם קרוב. במקרה של גירושין או פרידה עוד יש תקווה... למיכל הייתה תקווה ובעיקר סימן שאלה: "למה?"

איך מסתגלים ל"לבד"? קונים חצי ק"ג מלפפונים במקום ק"ג אחד? אוכלים מול מקרר פתוח כי לא צריך לבשל לשניים? מדליקים את הבוילר רק חצי שעה במקום שעה וחצי? ועוד...

מיכל הופמן ביום הולדתה ה-39 קיבלה מרונן מתנה מפתיעה. המתנה הגיעה במעטפה חומה שהכילה מכתב פרידה בכתב-יד צפוף, עם ארבע עשרה שורות דחוסות בדף 4A, ומה היה כתוב במכתב?

עמוד 7: "אני מכיר אותך היטב, מיכל. את, לצערי, לא באמת מכירה אותי." ... "שבע שנים הייתי קרקע פורייה עבורך, עכשיו תורי לייצר לעצמי קרקע פורייה לצמוח בה."

שרונן מחליט לייצור לעצמו קרקע פורייה, מיכל נחושה בדרכה שלה להתמודד ולצאת למסע משלה, הכיצד?

הספר מגולל את "שנת המתנות" שמיכל העניקה לעצמה, החל משופינג, אכילה של קרואסונים נוטפים חמאה ועוד. תוך כדי כתיבה במחברתה, מיכל ערכה לעצמה מקצה שיפורים ושדרוגים כמו: שינוי תזונה, לטוס לחו"ל, שדרוג הבית, ללמוד צלילה, ואפילו לחלוק את חייה עם בן-זוג אחר.

למרות כל ניסיונותיה להתמודד עם "הנטישה", דמותו של רונן זלגה למהלך חייה לאורך היממה. בד בבד הקורא נחשף לקשר יחודי שהיה למיכל עם אביה. האב הוזכר מעת לעת במשפטים שנאמרו לה בעודו היה בחיים. תובנות אלה חימשו אותה בכוח ועוז לנסות, לשנות, לשדרג ולקבל את עצמה AS-IS.

מיכל חוותה נטישה בחייה, כאשר האם נטשה את אביה ואותה לטובת ג'קי. אין ספק שנטישת האם והסתלקותו של רונן מהחיים הזוגיים, תרמו תרומה נכבדת לטראומת הנטישה, ולכן היא הרגישה כעגונה נפשית ומחשבתית כולל כעס רב...: רונן הבוגד, רונן השקרן, רונן הנצלן ומה לא?

יובל אברמוביץ מציב את מיכל הופמן מול המראה, ומוציא אותה לשנת של מתנות מגוונות ומעוררות מחשבה בכתיבה שנונה, תוססת וקצבית.

הספר מאוכלס בפרקים קצרים, שכל פרק קיבל שם המכיל תחושה ומתאר את שלבי הסערה וההתמודדות של מיכל בסיטואציה החדשה. ככל שהקריאה מתקדמת מחלחלת העובדה של עד כמה אנשים לא יודעים להיפרד, ואת הדרך הנכונה לסיים מערכות יחסים.

יובל אברמוביץ השתמש בדמות אביה של מיכל, כאב רוחני ומתווה דרך להעברת מסרים, טיפים ותובנות לחיים.

לעניות דעתי, לא מובן מאליו לקרוא ספר מידי סופר, שכתוב מנקודת מבט נשית. יובל עשה זאת בדרך משכנעת ומצוינת ועל כך מגיע לו שאפו.

הכתיבה של יובל אברמוביץ קולחת, רהוטה, שנונה, הומוריסטית, מעוררת מחשבה, מהווה השראה ונוגעת ללב.

"שנת המתנות" מוגדר אצלי כספר קליל שעושה ניקוי רעלים למוח.

בשורה התחתונה: להשתחרר ולהרשות לעצמנו להיות "אני".

קריאה נעימה.

לי יניני

נ"ב: עיצוב הכריכה על ידי מירב רוט מקסים... כריכה שעושה חשק לצאת לחופשה.

הרשימה-הוצאה לאור, פרוזה-מקור, 270 עמודים, 2019

לא קראתי את הספר אז אין לי דעה עליו, רק רוצה להסב את תשומת ליבנו לנתונים הבאים:

הביקורת הראשונה שניתנה לספר ע"י משתמשת שנרשמה שלשום לסימניה ומייד רשמה ביקורת 5 כוכבים מהוללת לספר הנ"ל.

הביקורת השלישית, רביעית והשביעית אותו דבר, משתמשות שנרשמו אתמול לסימניה ומייד נתנו ביקורת חיובית ו- 5 כוכבים.

המשתמשות כולן גם סימנו אהבתי על הביקורות של האחרות. הן כולן ביקרו רק ספר אחד עד כה וזהו הספר הנ"ל.

אז או שהספר הזה משפיע על נשים מסוימות בצורה כה עמוקה שהוא גורם להן לרוץ לסימניה כי הן חייבת להביע את דעתן הנהדרת עליו או שיש מישהו שחושב שהקוראים באתר סימניה מטומטמים.

לפעמים אני חושבת אם יש דבר כזה כתיבה גברית וכתיבה נשית. את 'שנת המתנות' כתב גבר מנקודת מבטה של אישה, וספרים כאלה תמיד מסקרנים אותי. אני תוהה אם גבר יכול להבין עד הסוף לליבה של אישה? שהרי גברים ממאדים ונשים מנגה. אז מסתבר שיובל אברמוביץ' עבר את המשוכה הזו בהצטיינות יתרה. לרגע לא הרגשתי שכתב את הספר גבר. הוא הצליח לבנות את דמותה של מיכל ואת המחשבות שלה בצורה מאד משכנעת. אני חושבת שכמעט כל אחד יוכל למצוא במיכל משהו מעצמו. מדובר בספר כייפי, קליל שכתוב היטב ואני ממליצה עליו בחום. אולי גברים ונשים לא כל כך שונים אחרי הכל...

מיכל הופמן ננטשה ע"י בעלה בערב יום הולדתה ה-39, היא פגועה ומבולבלת כי הנטישה הזאת הפוכה להצלחת הקריירה שלה שנוסקת בארץ ובעולם. מתוך המקום הלא ברור הזה היא מחליטה להעניק לעצמה שנה של מתנות. אמה-מה? מסתבר שזה לא כלכך פשוט.
וכאן מגיעה הזדהות גדולה של הקורא עם הגיבורה - אנחנו לא באמת מרשים לעצמינו להציף את עצמינו במתנות, ועסוקים בתירוצים שונים שמפייסים את דעתינו ביחס לרכישות גדולות. גם חומריות (כורסא, ארנק, נעלים) וגם חווייתיות כמו חופשה, קונצרט וכד'
מיכל למנסה להילחם בעצמה רק שבמקום לקבל שנה של מתנות היא מקבלת שנה של גילויים ותובנות.
זהו ספר על מסע עצמי של התבגרות באזורי משברי גיל ה-40. קל מאוד לכולנו להזדהות עם הגיבורה ששבויה, כמו כולנו, באותן בהתניות חברתיות ותרבותיות.
מי שמכיר קצת את יובל יוכל לזהות בין השורות מקצת הדברים שעברו עליו, אבל הסיפור הוא יותר גדול מזה.
הספר הגיע אלי סמוך ליום הולדתי, הוא מעוצב בקפידה, וכמו שכתבתי - מעורר המון הזדהות של הקורא עם הגיבורה והוא ונכנס לי ללב.

ספר מהנה, מרחיב אופקים, מסחרר
ספר המדבר על חייה הסוערים, של מיכל הופמן שבעלה רונן נוטש אותה לאחר שהיו נשואים במשך שבע שנים, ללא שום הצדקה ובקור רוח, הוא משאיר אותה בודדה, ודואבת.
היא מנסה לחפש הסברים למעשהו החסר אנושיות והלא צפוי, אבל לא מצליחה לקבל הסברים ברורים עד שהם נפגשים תקופה ארוכה לאחר שעזב אותה, אך, מעז יצא מתוק,
כאשר עזב אותה הוא העניק לה מתנה, כי החוויה הלא נעימה עזרה לה רבות, לעצב את חייה מחדש, להכיר אנשים חדשים ומעניינים, ששינו את הדרך שבה היא בוחנת את הדברים, יחד עם זאת, הם שינו את אופן חשיבתה ועזרו לה להתייחס לדברים הרעים שקרו לה יותר בחיוביות ובאופטימיות, היא גילתה הרבה דברים על עצמה.
היא דיברה על חייה כה בשקיפות ובכנות,ובחרה להתנסות בחוויות חדשות ,ומגוונות.
אגב היא הייתה מטופלת אצל פסיכולוגית, שעזרה לה במידה רבה, להתגבר על הכאב והעוול שנגרם לה.
אני חייב לציין, שהיא הייתה לא יציבה מבחינה רגשית, כי הייתה שקועה ותקועה לתקופה לא מבוטלת בעבר, ולקח לה הרבה זמן לשכוח את בעלה, והייתה נזכרת כל הזמן בכאב שגרמה לה אמה.
מומלץ בחום