יעל, בילדותי, שהיתה קצת יותר מאשר לפני עשור או שניים, עדיין בנים ובנות שיחקו בנפרד ולא חשו בחסרונו של המין האחר.

פרפר צהוב - עד כמה שאני יודעת אהבה בין ילדים אינה נדירה בכלל.
היא אכן תמימה - ברור שילדים מאוהבים אינם מבצעים פעולות שמבוגרים מאוהבים מבצעים. עם זאת - ילדים מתאהבים - לעתים בעוצמה - סובלים (גם) משברון לב ואהבה נכזבת (השיר שציטטת הוכחה).

ההפרדה בין בנים לבנות היא משהו ששייך לעשור-שניים האחרונים ולא התקיים בעבר. אני לא יודעת - ולא רוצה לשער השערות - מה גרם להפרדה הזאת בתקופה האחרונה. אבל היא מצערת ואני חוששת שתגרום ליותר אי-הבנות בין המינים.

נראה לי שאהבה בין ילדים היא דבר תמים ונדיר. בדרך כלל, הבנים והבנות נפרדים לחבורות מאותו המין ולא מגלים עניין במין הנגדי עד גיל מתקדם.
נתקלנו באהבה בין ילדים (או, יותר נכון, אהבה חד-צדדית) גם בספרים "עתיקים" יחסית כמו של מרים ילן שטקליס - השיר "דני גיבור", או ספרים מהסדרה "והילד הזה הוא אני".
עם זאת, יש השפעה של המדיה בכלל, כולל הגישה לאינטרנט שפותחת בפני הילדים עולמות שלא תמיד צריכים להיות פתוחים בפניהם.

אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי,
יַלְדִּי הוּא חָכָם וְנָבוֹן.
יַלְדִּי לֹא בּוֹכֶה אַף פַּעַם
כְּפֶתִי קָטֹן.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם;
אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן,
אַךְ לָמָּה, אִמָּא, לָמָּה
זוֹלְגוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעַצְמָן?

פֶּרַח נָתַתִּי לְנוּרִית,
קָטֹן וְיָפֶה וְכָחֹל.
תַּפּוּחַ נָתַתִּי לְנוּרִית,
נָתַתִּי הַכֹּל.

נוּרִית אָכְלָה הַתַּפּוּחַ,
הַפֶּרַח זָרְקָה בֶּחָצֵר
וְהָלְכָה לָהּ לְשַׂחֵק
עִם יֶלֶד אַחֵר.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם;
אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן,
אַךְ לָמָּה, אִמָּא, לָמָּה
זוֹלְגוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעַצְמָן?

ילדים לא מתאהבים כמו מבוגרים. יש דבר כזה ילדים. יש או היו צריכים להיות מבוגרים בעולם, בשונה מילדים. למבוגר לפחות יש זכות שמניחים לגביו שהוא מבוגר. זכותו של ילד להיות ילד בוטלה. לילד יש תחושות היוליות, לא מגובשות,וזה טבעי לילד. ילד קטן לא מתאהב כמו מבוגר. כול זה שייך לאינטרסים המוכרים לגמרי ממזמן, למי שרוצה לדעת - לצורך של הטלוויזיה לשכנע את הצופים שאין דבר כזה ילדים, יש מבוגרים מיניאטוריים -
כמו שהיה בימי הביניים. ילדים נחשפו אז כרגיל לכול דבר, לידה מוות וכול נושא, כמו שכיום הם נחשפים מבחינת הטלוויזיה לכול נושא. התוצאה הייתה: בימי הביניים לא היו ילדים. ילדים 'נוצרו' מבחינה מנטלית ע" י החברה מאוחר הרבה יותר, כאשר החברה הגבילה חשיפת ילדים לנושאים שלא לגילם ויכולתם. בימי הביניים גם לא היו מבוגרים, היו 'מבוגרים ילדותיים' כי אחד כרוך בשני. ילד זה מושג שאם רוצים שיהיה, החברה צריכה להשקיע בו, ילדים זו תופעה שתלויה בחברה,במבוגרים, ואם לא, לא יהיו ילדים. פיזית כן יהיו כמובן, אבל לא מנטלית, הם יהיו מבוגרים מיניאטוריים, שבין השאר 'מתאהבים' במין השני, כי החברה לא מאפשרת להם לחוות תקופת ילדות. למה? אם הטלוויזיה תכיר בקיום ילדים זה יגרור הגבלה בשידור: לא נכון לשדר לילדים חומר שלא לגילם ויכולתם. מה עושים? משכנעים שכולם בני 12 - כמו שכתב נייל פוסטמן ראש החוג לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת ניו יורק, מומחה להשפעת הטלוויזיה על ילדים ועל החברה. בגלל שאין יותר ילדים ( מבחינה מנטלית) גם אין יותר מבוגרים, אחד כרוך בשני. הטלוויזיה לימדה אותך שאין דבר כזה ילדים ולכן משדרים לפי צרכים מסחריים בלי הגבלה, בלי התחשבות בילדים, כי אין דבר כזה ילדים. ילד, מתברר לפי דרישת הטלוויזיה, חייב להתאהב במין השני ( או כמובן מהליברליות הנאורה של הטלוויזיה, להתאהב בבן אותו מין). אין לו ברירה. ספר טוב לא מטמיע מסרים טלוויזיוניים, מאלה יש מספיק.

מושמוש, אפשר "לכפות" אהבה??? אפילו הטלויזיה ו"הגורמים המסחריים" לא יצליחו.
לעניות דעתי ילדים (ואף פעוטות) אוהבים ומתאהבים. העובדה שמבוגרים מבטלים/מתעלמים/דוחים את האהבה הזו, אינה מבטלת אותה.

איך שזה נהיה 'מומלץ', לכפות על ילדים להיות מעורבים ב'אהבה'. זה קרה בהשפעת הטלוויזיה והגורמים המסחריים שהיא משרתת.