ביקורת ספרותית על לקפוץ למים - מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים - פסיכה ספרייה פסיכולוגית # מאת אנאבלה שקד

---

יש אנשים שמאמצים כלב/חתול/אוגר (לפי המלצת סימניה)
יש כאלה שמאמצים לוחם
יש כאלה שמאמצים ילד
ויש כאלה שמאמצים פראייר.
נו אתם מכירים אותם-
אלה שביסודי מסנג'רים את הגאון של הכיתה להכין להם את השיעורים
שבתיכון נטפלים להוא בשכבה שכבר יש לו רכב
שבצבא מאוד רוצים אבל פשוט לא יכולים לנקות למסדר/ לעשות שמירות/ לעשות מטבחים בגלל שהם סובלים מכאבי שקר כלשהו חמורים (אבל הם בהחלט מוכנים להגיד לחייל שלידם לנקות גם בפינה, ושיזדרז כי תיכף נגמר הזמן)
איך תזהו אותם?
הם תמיד יהיו מוקפים באנשים שמאמינים למיחושיהם או באנשים שסתם פשוט אין להם כוח להילחם. אנשים שיהיו מוכנים לבצע גם את העבודה של עצמם - וגם את העבודה של ה"הורה המאמץ" שלהם. או בקיצור פראיירים.
אבל איך "מאמצי הפראיירים" מצליחים בכלל למצוא פראייר לאימוץ? ואיך הפראיירים המאומצים לא בורחים גם כשהם רואים שפעם אחרי פעם כל העבודה תמיד נופלת עליהם?
הסיבה היא שלרוב "מאמצי הפראיירים" יהיו אומני מילים אמיתיים, כאלה שיודעים להציג את העובדות בצורה עקומה שנראית ישרה, ולגרום לכולם להאמין שזה שישב והתבטל הוא דווקא זה שעבד קשה ולהיפך.

אז היה לנו יסודי, תיכון צבא... ומה קורה כש"מאמצי הפראיירים" מגיעים לגיל בגרות, ואמורים להסתדר בעצמם?

בשביל זה יש את אנאבלה שקד.
מטרת הספר, הנכתב הן מתוך ניסיונה כתרפיסטית והן על בסיס שיטות שונות קיימות בפסיכולוגיה (יותר אדלר פחות פרויד) היא ללמד את "מאמצי הפראיירים" (שהיא כמובן לא מכנה אותם כך) איך לקפוץ למים, דהיינו - אחרי שתמיד נסמכו על אחרים, ואין להם כלים לעשות דברים בעצמם - איך להתחיל להבין שהם צריכים גם קצת להתאמץ...
הספר קולח ודי קליל, מורכב משלושה חלקים. שני החלקים הראשונים מיועדים לצעירים, החלק השלישי שלא קראתי הוא הדרכת הורים לילדים בוגרים.
מה חשבתי?
אין ספק שלמחברת יש הרבה ידע וניסיון בנושא והיא מכירה את בעיות הדור של בני ה-20 עד 30 + לאורכן ולרוחבן...

אבל יש לספר הזה רק בעיה אחת קטנה -
מי שבאמת צריך אותו...
לא יקנה אותו.
הסיבה היא ש"מאמצי הפראיירים", אלה שאמורים להיות אלה שיבצעו את המטלות בספר - הם לא אלה שסובלים מהמצב.
מי שבאמת סובל מהמצב הם הפראיירים.
פעמים רבות עם ההגעה לבגרות ההורים של הצעיר שהסתמך כל חייו על אחרים יהיו הפראיירים שלו,
אבל גם אם ההורים הפראיירים זכו וילדם הפסיק לראות בהם את הפראיירים המרכזיים בחייו,
לא בטוח שזה קרה עקב התקדמות גדולה כי הרי תמיד אפשר למצוא גם פראייר או פראיירית להתחתן איתם...

"מאמצי הפראיירים" לא יקראו את הספר כי הם מאמינים שהתפקיד שלקחו על עצמם קשה ומועיל ביותר, ושהאחרים באמת לא יוכלו להסתדר בלי לשמוע איפה הם טועים ומה הם יכלו לעשות יותר טוב. ואם מישהו יעז לטעון שהם לא עושים כלום הם כנראה מאוד יעלבו (או שלפחות יעמידו פני נעלבים)
הרי הם היד המכוונת, מורי הדרך, אלה שיודעים מה לעשות.
ומה הם בסה"כ מבקשים מאחרים? רק לבצע את זה. לבצע את ההנחיות שקיבלו מהמצביא הדגול ולהתיישר לפיהן. זה הכל, זה ולא יותר.
האבסורד הוא שהם רואים עצמם כמצביאים דגולים - אבל לרוב הם בעצמם מעולם לא ניסו לבצע את מה שהם מדריכים לו, ואינם יודעים אם הדרכתם בכלל הגיונית.

כן הייתי ממליצה למי שהחלק של הדרכת הורים רלוונטי לו - לקרוא ולראות אם יוכל לעשות שינוי ביחסיו עם ילדיו הבוגרים, כי בסופו של דבר מי שבאמת בוער לו לעשות שינוי הוא ההורה הכורע תחת הנטל, ולא הצעיר שעושים בשבילו...

בקיצור - היה עדיף בעיני לכתוב ספר הפוך, שאמור לעזור לפראיירים להפסיק לבצע עבודות של אחרים.

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על לקפוץ למים - מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים - פסיכה ספרייה פסיכולוגית #