אחרי שקראתי שני ספרים שעסקו בדוקו-פשע ורצח, לא יכולתי לבקש לעצמי ספר יותר טוב מזה.

הספר "מחברת הלב" הוא מסוג הספרים שעושים עיסוי לתאי המוח. הוא מהנה, סוחף והדפים עוברים מצד לצד מבלי להרגיש.

אני לא מופתעת על כך שספריה של לורי נלסון ספילמן הופכים לרבי מכר. ספריה: "רשימת המשאלות" ו"אבני הסליחה", אנושיים, וחודרים ללב ההקורא גם אם הם סובבים סביב גרעין בדיוני.

הפעם העלילה מגוללת על אריקה בלייר ובנותיה: אנני וקריסטן.

אריקה התגרשה מבריאן ומגדלת את בנותיה בניו-יורק, בדירה שמשקיפה לסנטרל פארק, ללא תמיכה מיוחדת מבריאן שמצוי בבועה משל עצמו. המשפחה חיה ברווחה כלכלית, הבנות לומדות בקמפוס, ואריקה שכירה בחברה הנדלני"ת של קרטר בלוקווד. היא מכורה לעבודה עד כדי ויתור על זמן איכות עבורה ועבור בנותיה. אריקה כל כך טרודה ועסוקה בעבודתה, שאין לה זמן לחשוב על פרק ב' וזוגיות. הצלחתה בשוק הנדל"ן הייתה ללא עוררין, והיא נחשבה כ"כרישת נדל"ן".

אנני מתוארת כשקטה, רגישה, ושתמיד רוצה לרצות אחרים. לעומתה, קריסטן בעלת מצבי רוח משתנים, סוערת ופילפלית.

למשפחה יש מסורת משפחתית שעוברת מדור לדור, וזו "מחברת הלב" שבה מקובצים משפטים המכילים, תובנות לחיים של אימה והסבתא.

הפרק הראשון של הספר מתחיל בבוקר. אבל זה לא בוקר רגיל. משהו עקום בבוקר הזה. הבוקר הזה הופך את הקערה על פיה, ומשנה אותו לבוקר גורלי. אריקה אמורה הייתה להסיע את בנותיה לקמפוס בפילדלפיה, ושיחת טלפון משבשת את התוכנית הבסיסית של אותו יום.

אריקה מתחרה עם עוד חמישים סוכני נדל"ן הטובים ביותר בעיר, ולא יכולה להרשות לעצמה להפסיד את הלקוח שמתעניין בעסקה דווקא היום. היות ודירוגה בתחרות תלויה בכמות המכירות, היא מחליטה לוותר על הסעת בנותיה במכוניתה לקמפוס, ומציעה להן להשתמש ברכבת.

עד כאן הכול נשמע כמו בוקר שיגרתי, למעט השינוי בתוכנית שהבנות תשתמשנה ברכבת. אלא מה? כשהגורל מתדפק על הדלת הוא לא מצלצל בפעמון, הוא פורץ ללא חמלה ומתחרש הנורא מכל... "רכבת בוקר יורדת מהפסים ליד פילדלפיה".

בום! אריקה קופאת במקומה כאשר תמונות מהתאונה הקטלנית, מציפות את המסך במבזק החדשות של הסי-אן-אן.

היא אוחזת בצווארה... "הבנות שלי"... "הן על הרכבת הזאת"... (עמוד )28. אלא מה? מה שאריקה לא ידעה באותה עת, שאנני הבריזה ולא חזרה עם אחותה להאוורפורר.

מכאן ואילך מתחילה רעידת אדמה במשפחה...לורי נלסון ספילמן מגוללת התלבטויות והרהורים של הדמויות הקשורות. אריקה מכה על חטא ואחוזת רגשות אשמה, שלא הסיעה את בנותיה באותו יום. אנני בטוחה שקריסטן חיה ומתחילה במסע חיפוש אחריה. הסטאטוס החדש של המשפחה, גורם למריבות והאשמות של האחת בשנייה. בעקבות כך אנני מחליטה להתרחק מחברתה של אימה, ונוסעת לדודה קטי (אחותה של אריקה). אולי קריסטן מסתתרת שם. במהלך חיפושיה אחרי קריסטן, היא נחשפת לסוד שקריסטן הסתירה ממנה. מאידך גיסא, הדודה לא אהבה את האוירה במשפחה, והפצירה באנני לשמש כאופר עד לשנת הלימודים הבאה, ואנני מוצאת לעצמה עבודה כאופר בפריז, אצל פרופ' תומס בארט שמגדל את ביתו אוליב לבד.

אגב, נהניתי לקרוא את הקטעים המתארים, כיצד אנני טווה את מערכת היחסים עם אוליב "המאתגרת", כאשר לשתיהן מוטיב משותף: "אובדן".

בד בבד אריקה החלה לקבל אימלים עם משפטי מפתח מתוך "מחברת הלב". אימלים אלה מעוררים אצלה רגשות אשמה נוספים, עד כך שהיא בטוחה שקריסטן חיה. היא לא מסתפקת בממצאי החקירה, ומשוכנעת שהיא ובריאן לא דקדקו בזיהוי הגופה, ואולי בכל זאת קריסטן חיה. אריקה מחליטה לפנות לחוקר פרטי, שיחפש את קריסטן ומצינת בפניו גם את עובדת האימלים המוזרים שמגיעים אליה: "חפשי את החתיכה החסרה", סיירת נבונה בודקת מה קרה במסעה הקודם, לפני שהיא ממפה את המסלול הבא", "אל תבלבלי בין מה שחשוב למה שמשמעותי", "בחיים צריך להחזיק חזק, אבל רוב הזמן צריך דווקא להרפות". (עמוד 171).

אריקה מתעקשת לפתור את תעלומת האימלים, עד כדי כך שהיא אפילו אוזרת אומץ ונוסעת למקום ילדותה. מקום היא מתעבת במיוחד לאור יחסיה העכורים עם אביה. מה קרה שם? למה?

כמו בספריה הקודמים, לורי נלסון ספילמן גוללה כאן סיפור מקסים, בתוספת תבליני מתח עם פיתולים רכים. היא מצליחה לגעת בליבם של קוראים רבים, בכתיבה ייחודית, פרקים קצרים וקולחים, ובמקרה הזה בקולות נפרדים של אריקה ואנני.

מסוקרנים? קראו וגלו:

-האם קריסטן חיה?
-למה אריקה ואנני משוכנעים שקריסטן חיה?
-האם קריסטן הייתה באותה רכבת?
-האם אנני מצאה את אחותה קריסטן?
-האם אריקה מצאה אהבה?
-למה אריקה לא אוהבת את מקום הולדתה?
-האם אריקה ואנני דילגו על המהמורות?

אני נהניתי ואהבתי את דמויות המשנה: רודי השכן, פרופ' תומס בארט, אוליב, קטי ועוד.

שאלת המיליון דולר: "מי כתב/ה את האימלים לאריקה?"

בשורה התחתונה: תשלימו עם העבר, תחיו את ההווה כי העתיד תלוי בעבר ובהווה.

ממליצה ומאחלת קריאה נעימה.

לי יניני
ידיעות ספרים, פרוזה-תרגום, 356 עמודים, 2018

לאיזו אמא עובדת אין נקיפות מצפון ורגשות אשמה?
אריקה גרושה אמא לשתי בנות גרה בניו יורק מול הסנטרל פארק, משפחה עם רווחה כלכלית בזכות עיסוקה בנדלן. הבנות לומדות בקמפוס, והגרוש בתמונה אם כי
כל הנטל נופל עליה.
אריקה היא אשה וורקהולית שמכורה לעבודתה ובגלל שטעתה בשיקול דעת בבוקר מסויים, דווקא אז קורה אסון ואחת מבנותיה נהרגת בתאונת רכבת היא נעזרת במחברת הלב
של בתה המתה קריסטן שבה משובצים משפטים מהחיים שעברו מאמה וסבתה ואותם העבירה לבנותיה.
למחברת זו תפקיד מאד מרכזי בספר (גם שמם הספר...) שבו אריקה ובתה אנני שנותרת בחיים עקב אי הצטרפותה לנסיעה עם אחותה ברגע האחרון. הן מתרחקות אחת מהשניה, לכל אחת מטען כבד על הלב וכל אחת מתאבלת בדרכה על האובדן הכבד.
אותו ריחוק גיאוגרפי, ניו יורק - פאריז מצטמצם בסופו של דבר ועל הדרך כמובן פותרים בעיות וגם מוצאות אהבה.
בחיים כדי להתקרב לפעמים צריך להתרחק, לחשוב, להרהר, לפתור ואז הדרך חזרה היא חלקה ובריאה יותר.
אני אהבתי את הקשר של אנני ששימשה כאופר לילדה קטנה אוליב בפאריז מקום מרוחק, זר וזה נתן לה להתחבר לעצמה וגם דרך הילדה הקטנה שבעצמה התייתמה מאמה, מקור נחמה וריפוי.
סך הכל ספר חמוד שנוגע ללב עם כל מיני משפטי תובנה על החיים.
ממליצה לקרוא כדי להעביר את הזמן וזה לא למי שמחפש יצירת מופת.

לכל אמא יש עשרות נקיפות מצפון
ולוקח שנים עד שהמצפון נרגע

יש לי כאמא עשרות אם לא מאות נקיפות מצפון
אסתפק בשלי

לא התלהבתי מהסיפור ומהכתיבה

מדובר ביצירה של סופרת מוכרת, שהרחיקה לכת עם סיפור הזוי המתקיים בזכות טעויות קטנות וחוסר הקשבה מובנה בסגנון 'אם היא הייתה מקשיבה לחלקו השני של המשפט,לא היה לנו על מה לספר'.
כי מסקנות לא הגיוניות יש כאן בשפע, כמות החורים בעלילה לא יבזו גבינה צהובה איכותית ואם ממש תרצו, תוכלו להנות גם מריבוי אומללות והכאה על חטאים שלא חטאו מעולם.

בוגרת אך ילדותית
כאמא, הדמות הראשית כאן חסרת עמוד שידרה, שמצליחה להביא את הדאגה ואת רגשות האשם האימהיים לדרגת אומנות (אבל מהזן הירוד).
כאשה שחגגה את שנתה הארבעים, היא בעלת יכולת ניתוח בלתי נילאה ומיותר. מתוך כך, היא בוחשת בימי ילדותה, שנים אחרי, עד שמתחשק להציע 'אולי תתבגרי?'.
כי בין היתר, לכעוס ולהאשים את אביך הזקן במות אמך, (שלושים שנה אחרי) שנגרם משום שלא הסתגלה מעולם למקום מגוריהם האחרון, זה טיפשי עד נוטה להתעללות בחסרי ישע.
לכן, כשאביה אומר לה, "אוי, בחייך, תרדי כבר מהצלב. מישהו צריך את הקרש.", אני איתו.

Drama queen - זה לא אמין
(וקבלתם גם חרוז)
כי כשמישהו משבש את חייך האומללים ושולח מסרים שמטרידים בך את נשמתך (שמעולם לא הייתה מהעמידות שעל המדף), זה הגיוני שתוך כדי הסיטואציה המלחיצה, תסיקי כי מדובר באדם שאוהב את נפשך לעד? (זה לא).

"למה שמישהו ירצה שאני אחשוב על העבר המכאיב שלי? זה פשוט אכזרי. המילים הבוגדניות האלה צורבות כשאני אומרת אותן כי אני יודעת ש..... או לא משנה מי ששולח את האימיילים, עושה זאת מתוך אהבה."

באותה מסגרת לא אמינה תוכלו למצוא גם את, "לולא תליתי את השלט 'נא לא להפריע' על ידית הדלת, סביר להניח ש... היתה מתנחלת במיטת אחותה ולא עוזבת לעולם." כן ברור, שלט שתלוי על דלת חדרה של אחותי, היה מונע גם ממני את הכניסה (למשך שלוש דקות בדיוק).

אוי הלבלב
כן, מתיקות מיותרת עד מגעילה יש ב"מחברת הלב" (והייתי אמורה להסיק שיש בעיה בשלב החשיפה לשם הספר), כולל אלמנטים מרתיעים ואזכורים בסגנון משפחה בואכה פולניה.

"משפחה: גם אם תעזוב אותה היא לא תרפה ממך." ברור, כי ככה אומרים 'נעלבתי' בפולנית.

התפספסנו
בשולי העלילה מופיע עיסוק/לא עיסוק, במחלה שחבל עד חבל מאוד שלא עסקו בה יותר. לטעמי, סיפור כזה שכבר נזרעו בו סימנים, היה יכול בקלות לשמש להצפת נושא חשוב שכזה.
קבלו פיספוס.

מי אמר מה?
מחברת הגיגים בגרוש עוברת כאן כחוט מקשר בין תקופות, מלאה משפטים נעימים אך קלישאתיים, מהסוג שניתן למצוא בכל ספר הדרכה וריפוי עצמי. חלקם היו נעימים לי מספיק בכדי לשמור (אולי פעם אתקל בכותב ספרי הדרכה מתוסכל) והיו גם פחות.

"אני יוצאת מהמשרד ולחרדתי הרבה מזהה נוצת תקווה המתרוממת מפלומת ליבי." מודה שהנושא חדש לי ופלומת הלב שלי, שואפת להסרת שיער.

"אני מרגישה רפרוף בבטן, אם לא של פרפרים, אז בטח של דבורים." אולי של חרקים אחרים? כי זה חשוב?

"הערב היא מרגישה ירודה וריקה, כמו לחם בלי שמרים." אני מכירה כמה לחמי מחמצת שממש עכשיו, מאוד נעלבים.

"שבר נבקע במוחה של אנני ומאפיינים שפעם היו שליליים, מחליקים לבקיע הצר." לא ממש הבנתי מה תכננו להביע כאן ובכל מקרה זה נשמע נוירולוגי ואפילו כואב.

"עכשיו את בטח יודעת שהוא אוהב אותך.
אני מתנשפת בכעס. 'כן, כמו שחתול אוהב צמיגי מישלן'." בשם החתול: אפשר לבקש דימוי אחר?

"שכחתי את הריח פה, כמו של יהלומים, או אוויר, או מים." זו לא רשימת חסרי ריח? אז שכחתי את הריח של דברים נטולי ריח (ההגיון נשמע בסדר, מצבו של חוש הריח לעומת זאת, לא ברור).

"אני אוהבת אותך מהגבות עד האצבעות" (אני פחות). מניחה שמדובר ב from head to toe, שבתרגום הזוי, יצר ביטוי מצחיק במיוחד.

"אוזני נזקפות", "יופייה חרוך", "שמי הבוקר בשבת מחוטטים עננים אפורים..", ושאר ביטויים הזויים עד גועל מצאתי כאן. את רובם חסכתי מכם (הייתי טובה).

"היא היתה על רכבת. רכבת שירדה מהפסים." כן, ומאז אמה, אחותה, אני, אני, אני, ויתכן שגם אנשים שקשורים בהפקת הספר הזה, כולנו די ירדנו...

מישהי חכמה לימדה אותי פעם שכל משפט בספר טוב, חייב להיות קשור בהתקדמות העלילה.
בהתאם, אם נפשיט את הטקסט הזה משלל משפטים חסרי טעם עד מיותרים, נישאר עם רשימת מכולת קטנה ועניינית בסגנון 'היא הלכה, אח״כ הלכה עוד אחת, השלישית נשארה, אופס! תראו מה קרה, היה קשה, עכשיו כולם עצובים, לא נורא נתגבר והנה זה מתחיל להשתפר'. בקיצור, היה מעט נעים בלבד (ואפילו פחות).

חבל, כי אם הסיפור כאן לא היה ממולא עד להקיא, בגיבוב של שטויות וטקסט מיותר, היה לו סיכוי להתפתח למשהו נחמד.

אחרי הכל, הספר הזה הוא מחווה להתמוטטות נפשית בסגנון אימהי, ואני שהפכתי לאמא (ושוב ושוב) ולמרבה הזוועה זה לא הפך אותי לרכיכה מוכת יגון, מצאתי עצמי מגלגלת כאן עיניים בגועל, על מניפסט אומללות בביטוי נמוך, מיואש, אבל בעיקר מייאש.
בין היתר, הוא מלא בכמויות בבל"ת לא אופייניות לספר שעבר כל כך הרבה ידיים (ועיניים), בתהליך הוצאתו ועדיין התוצאה גבולית, חסרת הגיון ברובה ובעיקר תמוהה.

"שוב לא עצרתי כשמשהו גרם לי להסס." גם אני לא... ולראייה, בטיפשותי, המשכתי לקרוא.

תהיו טובים, תעשו את המקסימום (לאו דווקא בהתעקשות על קריאת הספר הזה).

לסריקות נוספות https://misskipod.blogspot.com/

גיבורה אחת ממורמרת, שיושבת בדיוק בסטיגמה של פולניה, כזו שבטוחה שלא מגיע לה להנות או לשמוח. הגיבורה השנייה קצת יותר שפויה. יחד הן יוצרות דרמה מאולצת, לא אמינה, מלאה בצירופי מקרים שיגרמו לכם לדפוק את הראש בקיר.


"הוא עוקב אחרי ממרחק כמה צעדים, אפל וכבד ומאיים להסתער - רגש האשמה של האם העובדת."





על הספר:
אריקה גרה עם שתי בנותיה, אנני וקריסטן. תאונה טרגית מובילה למותה של קריסטן. אבל האם היא באמת מתה? אריקה ואנני יוצאות למסע אל העבר והווה במטרה לקבל תשובות.


"הורות," הוא אומר, "הקשר היחיד שכשהוא מצליח, אתה נשאר לבד."

דעתי:
כל כך אהבתי את אבני סליחה של אותה הסופרת. הייתי בטוחה שהספר הזה הוא הימור בטוח. לא קראתי תקציר או ביקורות וישר הסתערתי עליו. האכזבה הייתה קשה מנשוא.


"איך יכלו שתי נערות כל כך שונות להיות קשורות כל כך?"

הספר בנוי כולו מתרכובת של דרמות מאולצות שלא מתחברות טוב זו עם זה, ולא מאד אמינות.
הדרמות מתמקדות לרוב בשמיעת חצאי משפטים בסגנון (זו לא דוגמה מהספר) "אני כל כך אוהבת אותה. אבל אני מפחדת שבגלל העומס בעבודה היא תחשוב שאני לא רוצה שום קשר אליה". אז תארו לעצמכם ששמעתם רק את החלק המודגש. ואז גם אתם אמרתם משפט כזה, והאדם השני שמע רק את החצי הרע. וככה בנויות הדרמות בספר. זה נמוך, עלוב ובעיקר לא אינטליגנטי.


"אנחנו מקבלים הזדמנות שנייה שלוש מאות שישים וחמש פעמים בשנה. קוראים לזה חצות."

הדרמות ממשיכות בפעולות שאינן מסודרות בסדר הגיוני של סיבה ותוצאה. למשל, אנני לא בטוחה שאחותה הייתה על הרכבת (בארה"ב) --> אנני נוסעת לפריז. מה עם נניח, לקחת חוקר פרטי ולבדוק את מצלמות האבטחה בתחנת הרכבת באותו היום? אז זהו, לקחו חוקר פרטי שגם הוא כמובן לא חשב לעשות את זה. אה כן, וזיהוי הגופה נעשה לפי צבע הלק ברגליים. אמין? ממש לא. דבילי? ממש כן.


"הקטע עם האהבה הוא כזה: אלה שמסרבים לסכן את לבם הם אלה שמעמידים אותו בסכנה הכי גדולה."

הצד של האמא, אריקה, כתוב בגוף ראשון. הצד של הבת, אנני, כתוב בגוף שלישי. למה? לא יודעת. אבל זה היה מיותר.


"במשך היום אני מאושר יותר מעצם הידיעה שבערב אשמע את קולך"

הדמות של אריקה, האמא, היא הדמות הכי מעצבנת שנתקלתי בה. היא מלאת רחמים עצמיים, מאשימה את עצמה בכל דבר, מתנהגת כמו פולניה שיושבת בחושך ומחכה לנס שיקרה. אסור לה לשמוח, אסור לה לשחרר. היא אשמה בהכל. בלתי נסבלת. והיא לוקחת חלק נכבד בייצור הדרמה המלווה את הספר. כמו למשל - " "היא חסמה את השיחות שלי." אני בפאניקה ומתחילה להתנשם. "אני לא יכולה ליצור איתה קשר, קייט!" "- תתקשרי ממספר אחר ותפסיקי להתבכיין בבקשה. מספיק קשה לי גם ככה.


"דמעות צורבות את עיני ואני ממצמת בטירוף. " אני אפס, אפס, כמו אבא שלנו."

בכל ספר של הסופרת יש גימיק. באבני הסליחה היו אלה אבני הסליחה, ברשימת המשאלות הייתה זו רשימת המשאלות - ופה, מחברת הלב. מחברת העוברת מדור לדור, מלאה במשפטים שפעם היו שולחים בהודעות שרשרת. בניגוד לאבני הסליחה, שם הספר סובב סביב הגימיק, פה מחברת הלב בעיקר מיותרת ולא מספיק מעניינת. היא כן מספקת פה ושם ציטוטים נחמדים, אבל התרומה לעלילה די מזערית.


"משפחה: גם אם תעזוב אותה היא לא תרפה ממך."
לסיכום,
אכזבה גדולה, עלילה מאולצת, דמויות מרגיזות ובעיקר זמן קריאה יקר שבוזבז.
כוכב אחד.

"לפעמים, כשאנחנו מסתכלים מקרוב מדי, אנחנו מאבדים את האמונה שלנו בנסים."

לסקירות נוספות שלי: https://booksandmore-shani.blogspot.com/

ספר מרגש,מקסים,נוגע ללב,וקורע לב
אחד הספרים היפים ביותר שקראתי אי פעם,בגלל ש-הדמויות המרכזיות,אריקה ובתה אנני, שמרו על התקווה והנימה האופטימיות ולא איבדו אותה ולו לרגע קט.
מאוד אהבתי,את הקשר היוצא דופן שהיה בין האמא לבת,שהתהדק והתחזק במיוחד,במסע החיפוש אחרי קריסטין(הבת השנייה),למעשה החיפוש אחריה עזר מאוד לשתיהן לגלות את התכונות האנושיות שבהן,לדעתי האמא עשתה מעשה נאצל ומעורר השראה,כאשר התפטרה מעבודתה למען בנותיה.
הנסיעה של אנני לפריז,וההיכרות עם אוליב ואביה טום עזרה לה בהשלמת החלקים החסרים בחייה,בכך שנוצר ביניהן חיבור מדהים,והיא התחילה להפנים את המשמעות האמיתית של המילה אהבה,ולהתייחס בצורה יותר נעימה וידידותית לאמא שלה.
על אף,האובדן והכאב שחוותה האמא כאשר גילתה שקריסטין מתה,היא בהחלט(מצאה את החתיכה החסרה,דף 356),כי היא זכתה להכיר אנשים חדשים בנוסף למשפחתה שעמדו לצדה ברגעים הכי קשים בחייה,ותמכו בה לאורך כל הדרך.

הספר לעיתים ממש עיצבן אותי.
המון אימרות שפר יפות שזורות בו והעלילה די סבירה אבל לפעמים הרגשתי כבר מותשת - שייגמר כבר. הבנתי את הקטע.
סך הכל העביר את הזמן - ספר נחמד. לא יותר

לאריקה בלייר יש שתי בנות, שתיהן בנות 19. האחת(קריסטין) הינה ביתה הביולוגית ואילו השניה(אנני) מאומצת. לכל אחת מהבנות נתנה אריקה מחברת, מן מסורת שמקובלת במשפחה, מחברת ובה משפטים מעצימים, ציטוטים מלאי השראה ומילות חיזוק שיוכלו לשאוב מהם כח בימים שצריך.
הן חיו לבדן והסתדרו מצוין עד לאותו בוקר...
אריקה סוכנת נדל״ן שעובדת בלי סוף וכמו כל אם עובדת לא תמיד היא מוצאת את הזמן הנכון להקדיש לבנות, לכן כשבאותו הבוקר צץ לה פרויקט נדל״ן חשוב היא מבקשת מהבנות להגיע לקולג׳ ברכבת. אנני מתעכבת לצאת(יש לה סיבות משלה לעיכוב...) כך שלבסוף קריסטין עולה על הרכבת לבדה. באותו הבוקר הרכבת סוטה מהפסים. קריסטין מתה.
או שלא?
אריקה נסחפת אחרי האבל ואילו אנני אוחזת בתקווה שאחותה עדין בחיים ורק מהטלת בה ומחליטה שאחותה השאירה לה רמז בבוקר התאונה ועליה לחכות שתיצור איתה קשר.
ריחוק, אי הבנה וחוסר תקשורת בין האם לבת גורם לכל אחת מהן לחשוב שהשניה מאשימה אותה במותה של קריסטין והמתח בין שתיהן רק הולך וגובר, גורם למריבות ובהמשך לשתיקות מעיקות כך שאנני מבקשת להתרחק מאימה לזמן מסויים ואילו אריקה מרגישה שאיבדה בת נוספת. במקביל אריקה מתחילה לקבל אימיילם אנונימיים המכילים משפטים מאותה המחברת, משפטים שהיא בעצמה כתבה לבנותיה ובשבילה הם כמו זרקור אור שמכוון אותה בדרכה. אריקה תוהה אם היא מאבדת את שפיותה או שמא האימליים נכתבו מקריסטין ובאמת היתה זו טעות בזיהוי. אריקה צריכה לחיות עם השדים שלה וללמוד להרפות ממשקעי העבר כדי שתצליח להציל את ההווה.
האם הן יצליחו לתקן את הקרע?

לוסי יודעת לכתוב דרמות משפחתיות בצורה מענינת וקולחת כך שתענוג לקרא. הספר מלא בפניני חוכמה(גם אותם ציטוטים מוסיפים לענין) הפעולות וההתנהלות של אריקה ואנני מעוררות מחשבה מעמיקה על המהות שלנו, הדמויות עגולות כך שקל להתחבר אליהן, העלילה רקומה נפלא ויש בה קצת מכל מה שספר טוב צריך.
זה סיפור על הורות מכוונת ועל רגשי האשמה שמכרסמים בנו בדרך הפתלתלה הזו, מן ניקויי רעלים שכזה...
אני קוראת את הספר וחושבת לעצמי כמה רגשי נחיתות אשמה וכעסים שאנחנו הולכים איתם מילדות הולכים איתנו הלאה בבגרות וכמה הם משפיעים על מי שאנחנו היום ובעיקר על מי שיכולנו להיות.
״מחברת הלב״ מכיל נקודות למחשבה שליוו אותי הלאה במשך מספר ימים, ספר מקסים בעיניי.
ממליצה!

רומן למשרתות