ביקורת ספרותית על מלחמה בשלוש חזיתות מאת שמעון גולן
ספר טוב

---

הגעתי לספר במקרה: חיפשתי את ספרו האחר של שמעון גולן, על מלחמת יום הכיפורים, ולא מצאתי. מצאתי את הספר הזה, שפורסם במלאת 50 שנה למלחמת ששת הימים. העיסוק של שמעון גולן הוא בהחלטות הפיקוד העליון - לא בניסיון להעריך את המלחמה ההיא ממרחק הזמן או לאפיין את מהלכיה. לכן זהו סוג של מידע ראשוני שנאסף ממקורות הפיקוד העליון. זהו היתרון של הספר וזהו גם חסרונו. כשקראתי את הספר חסרה לי ידו של היסטוריון שלא רק יציג עובדות אלא גם יעריך מה עולה מהן. והגיע הזמן שמישהו יכתוב ספר המעריך מה באמת ראינו באותה מלחמה, כי אור הסנוורים של הניצחון האדיר של ישראל מסתיר דברים חשובים, ודווקא הם יכולים אולי להסביר את הבעיות שהתגלעו במלחמת ההתשה ואת הכשלון הצבאי במלחמת יום הכיפורים.

הספר עמוס בפרטים, וזה מובן - זוהי תרומתו העיקרית: לראות את המלחמה דרך משקפי הפיקוד העליון, ובעיקר את המיקרו-החלטות שלה. כל מי שמכיר את סיפורי המלחמה מנקודות תצפית אחרות ימצא בזה עניין. אבל מעבר לפרטים בלטו בעיני כמה מאפיינים של ניהול המלחמה. הראשון הוא מבנה הפיקוד העליון: במהלך תקופת ההמתנה (15 באפריל עד 5 ביוני) השתנתה שרשרת הפיקוד לחלוטין. ממבנה בן שני מידרגים - ראש ממשלה ושר ביטחון, ומתחתיו רמטכ"ל - נוספו בימים שלפני המלחמה עוד שניים - שר ביטחון (דיין) וסגן רמטכ"ל (בר-לב). לא מדובר בעיבוי הפיקוד המקובל בצה"ל במצבי מלחמה, כמו הרחבת מעגל היועצים באמצעות גיוס ה"לשעברים" לתפקידי רוחב - מדובר ביצירת מידרג עם יותר שכבות אנכיות. בעיניים הלא-מקצועיות שלי זה היה מתכון בעייתי: לא הייתה הגדרה מסודרת של חלוקת תפקידים, ולא היה צינור מוסכם לקבלת החלטות. כך, דיין מתפקד באירועים מסויימים כדרג פוליטי עליון מבלי לקבל אישור מראש הממשלה, ומצד שני מתפקד כרמטכ"ל-על ומקבל החלטות מבצעיות שאינן שייכות לו, וכך חיים בר-לב מתפקד (לפי מה שעולה מהספר) כרמטכ"ל ומנהל המערכה בפועל. בהתאם, צינורות הדיווח והפיקוד משונים: שר הביטחון מנהל חלק מהמלחמה באמצעות קשר ישיר לרמ"ח מבצעים, ובמקביל מתקיימים צינורות אחרים. עולה החשד שניהול המלחמה היה כפוף לקשרים אישיים, לא פורמליים, ולכן התנהל בכמה צינורות במקביל. בולטים בחסרונם בספר הזה ראש אג"ם (וייצמן) שכנראה נדחק מהבמה ע"י בר-לב, והרמטכ"ל עצמו שאינו מופיע כמעט בשלב ניהול המלחמה. אבל זהו, כאמור הרושם שלי מקריאת הספר - חסר לי היסטוריון מוסמך שיאפיין את צורת הניהול של המלחמה.

נקודה נוספת שנראית לי עולה מהספר היא העדר הגדרת תחומי הפיקוד והתיחום בין הרמות. יש בספר הרבה דוגמאות, וזכור לי במיוחד הדרישה של הרמטכ"ל להעביר פלוגת שריוניות לפיקוד מרכז והוראה מפורשת היכן למקם אותה, הדרישה של דיין לכבוש מייד את שארם-א-שייח, הוראות של דיין לרמ"ח מבצעים במטכ"ל הנוגעות למשימות חטיבתיות בחזית הדרום, ובקשה של מח"ט בחזית הדרום ישירות מהמצפ"ע להקצות לו הליקופטרים לחילוץ נפגעים. ויש עוד הרבה דוגמאות שמראות שכל דרג פיקודי "משייט" למעלה ולמטה בתחומים שאינם באחריותו. שלא לדבר על פיקוד מרכז שכנראה מורה לחטיבת ירושלים לכבוש את ארמון הנציב בעוד שר הביטחון מורה במפורש שלא לכבוש את הארמון. ולבסוף, מדהימה העובדה שתכנית "מוקד" של חיל האוויר - גורם הנצחון האמיתי של צה"ל במלחמה זו - לא הובאה בכלל לאישור הרמטכ"ל ובושלה כולה בתוך מטה חיל האוויר.

אני הייתי מצפה להיסטוריון שייקח את כל החומרים הללו שכבר פורסמו בחמישים השנים וינסה לתאר את מה שקרה במלחמה זו במבט פרשני, ממרחק הזמן

» ביקורות נוספות של דורון נחמני
» ביקורות נוספות על מלחמה בשלוש חזיתות