לכל ספר מגיע שלא ישוו אותו לאחרים, זו הגינות פשוטה. נכון? אבל אני הולכת לנהוג בדרך לא הגונה ולהשוות. ל"אל תיגע בזמיר", כמובן."אל תיגע בזמיר" הוא אחד הספרים האהובים עלי. קראתי אותו מספר רב של פעמים ונהניתי מכולם. סיפורה של ילדה בת 8 המתארת קיץ אחד בו איבדה את תמימותה והבינה איך פועל העולם. וכמו כל בת 8 לא רק הסיפור הדרמטי על הכושי שנענש על לא עוול בכפו מעניין אותה והיא מתארת את העיירה, את הלך הרוחות, את אחיה ואת חברה דיל. ועל כולם מנצחת דמותו של אביה אטיקוס, היודע להיות הורה יחיד לילדיו, ללמדם מוסר ולהבדיל בין טוב ורע, ללמדם להחליט בין ברירות מושכות, או דוחות באותה מידה, ולהוכיח להם שאנשים הם שווים - גם כשהם עטופים בעורות בצבעים שונים. לו הייתי צריכה לנחש איך תראה סקאוט כ 18 שנים אחרי אותו קיץ, הייתי מהמרת על אישה צעירה עצמאית ונבונה, שיכולה להבחין באמת גם כשהיא בתחפושת.

בא הספר הזה המתאר את ג'ין לואיז - היא סקאוט הבוגרת - בת 26, אחרי לימודים באוניברסיטה, מגיעה לביקור במייקום לפגוש את אביה ודודתה ואת העיירה בה גדלה. אבל מה - היא מתנהגת כאילו היא עדיין בת 8. למעשה לו הייתם שמים את סקאוט ואת ג'ין לואיז באותו חדר סקאוט היתה יוצאת וידה על העליונה - בוגרת יותר, נבונה יותר, מיטיבה לבחון את המציאות ולהגיב עליה. וג'ין לואיז? היא היתה עומדת בפינה, צורחת, מניפה אגרופים ובוכה בכי תמרורים כי אכלו לה, שתו לה, שינו לה את העולם בלי להודיע לה מראש!


בעבר נפוצו שמועות כי מי שכתב את "אל תיגע בזמיר" הוא לא אחר מאשר טרומן קפוטה - דיל, החבר של סקאוט מהסיפור. מה שקראתי מקאפוטה לא נראה לי שזה סיגנונו או נושא שמעניין אותו. הסיפור הרשמי מספר על הרפר לי הצעירה ששלחה את כתב היד (של "ניצב כל הלילה" הזה) להוצאת ספרים. עורך/ת עלומה התרשמה מכשרון הכתיבה, ואחרי עבודת עריכה מאסיבית וניכוש המיותר יצא לאור הסיפור המופלא ההוא שזכה בצדק בפוליצר, והפך לאחד הרומנים האמריקאים המופלאים של כל הזמנים, וגם רב מכר (שלא להזכיר את הסרט הנפלא). הרפר לי לא כתבה עוד ספר. אבל... לפעמים הוצאה לאור מרגישה שהיא יושבת על אוצר לא ממומש, וכשהרפר לי היתה חולה וחלושה מישהו מצא את כתב היד הזה והחליט להוציאו לאור מעל חמישים שנה אחרי "אל תיגע בזמיר".

קראתי את הסיפור מתנדנדת בין אי אמון לשיעמום, כעס ולגלוג. איפה הטקסט מאיר העיניים, הדמויות הבנויות לתלפיות, היכולת להזדהות ולהאמין שהסיפור אכן קרה? הספר הזה סתמי ובנלי, כתוב באופן מגושם, עם "סיפור" מלאכותי, דמויות מטושטשות, גיבורה לא סבירה ופסיכולוגיה בגרוש. התלבטתי בין 2 ל - 3 כוכבים. נתתי לספר שלושה כוכבים רק בזכות זה שפעם הסופרת הוציאה מתחת ידה ספר מופתי. הכי רציתי לקרוא משהו שכתב/ה אות/ה עורך/ת בת אלמוות, שהצליחה לחלץ מכתב היד העלוב של הספר הזה את הספר ההוא, אותו אקח אתי לאי בודד בלי לחשוב פעמיים.


*

מגיעים לו ארבעה כוכבים. באמת שכן. אבל לכל הרוחות, אני לא מסוגלת לסבול פן מסוים במכלול של האובייקט הזה שנקרא "ניצב כל הלילות" ולכן מישהו צריך לסבול. סליחה, ספר.

יש לי המון על מה לברבר היום ואין לי פילטר, אז לפחות אחלק זאת לשלושה נושאים. בחרו את המעניין, סננו את כולם או השלימו את החסר כרצונכם.

1) הערך הספרותי שלו
הספר נחמד. הוא נעים לקריאה, קליל וכיפי. דמויות טובות (ג'ין לואיז, ג'ין לואיז ו-טוב- דוד ג'ק) פולמוסים היסטוריים מרתקים או חשובים או גם וגם, משפטי מחץ. לאחר אל תיגע בזמיר לא מצפים שהספר יהיה כל כך - איך לומר - קליל אולי? אל תיגע בזמיר מתעסק בהרבה סוגיות רבות משקל בו זמנית, מנתח אותן ובוחן אותן. הוא דורש החזקת ראש ופענוח. "ניצב כל הלילות" לעומת זאת, לא ממש. הוא זורם הרבה יותר בקלילות, נוטש אנשים וסיפורים מאחוריו. הנסיעה מרגישה קצת כמו מכונית ישנה שהגג שלה פתוח ועפים ממנה המוני חפצים וניירות שיישכחו מאחור. סתם ככה זה היה מפריע לי, במקרה הזה באתי על סיפוקי ב"אל תיגע בזמיר" ופה הקריאה היא לשם הקריאה ומה שמתפספס מושלם אצלי בראש בצורה חזקה - כי אני ממילא יודעת יותר מג'ין לואיז על אל תיגע בזמיר, אני ממילא מבינה את הדמויות פה יותר משהן מבינות את עצמן, אני הצופה האינטלקטואלית הסנובית שיושבת מהצד ומנתחת הכל עם כוס קפה ביד (הלוואי).
(לא יודעת מאיפה זה בא. הרעיון הוא שהספר זורם ומקפץ ממקום למקום וזה לא מפריע לי.)


2) גזענות
מהבחינה הזאת הספר הוא די פנינה. כי א. הוא נותן רקע מקומי-היסטורי מאוד אמין ונכון על שנות הארבעים (ה' ישמור, לפני שבעים שנה. שבעים! שבעים! אחר כך תגידו שאנחנו מתקדמים ברוורס) ו ב. כי הוא נותן נקודת מבט מפוכחת ורצינית (הייתי אומרת "צודקת" לולא ג'ין לואיז היתה מחטיפה לי) על גזענות וטמטומה.
כלומר - הספר מצליח להציג תקופה וגם, למעט חריגות קלות פה ושם, להציג את הדעה המתנגדת למצב הקיים. זה די מרשים.
(עכשיו אני חושבת על היום והיכולת להציג דעות מפוכחות תוך כדי מהלך היסטורי - ואני לא בטוחה אם בעצם זה שטויות וקל מאוד לעשות דבר כזה, או שכל הדעות היום הן צדדיים מסולפים של אמת ואנחנו לא רואים שום דבר באופן שלם. יאי לנו, מעודד)
חריגה מהנושא כדי לברבר בעצמי על גזענות: יש לי חזון. אני אולי תמימה וטיפשה ובורה, אבל הוא קיים אי שם בראש שלי. אני טוענת שיום אחד אנחנו נהיה מאחורי זה. שהאנושות (הנכדים שלי? הנינים שלי? כמה דורות עוד נצטרך, מטומטמים?) תתגבר על עצמה ועל התסביכים שלה.
זה הולך ככה: הרבה אנשים אוהבים את המוכר. את הצפוי והנוח שחולק איתם דירה באזור הנוחות הנוח שלהם. משם מגיעות כל מיני סבתות שמזדעזעות מהמחשבה על נישואים עם מישהו ש (השלימו את החסר). אולי אני נוער ולכן זה עדיין מפריע לי, אבל לפחות בינתיים: אנשים מסוגלים להיות ממש מעצבנים בנושא הזה, אבל אנחנו מתגברים. לאט לאט. אנשים נפתחים לעוד כיוונים, אנשים נפגשים עם אנשים שונים מהם, משפחות חדשות מוקמות, מה שלפני שבעים שנה היה מופרך הוא כבר לא. לכן יש לי טיפה מקום להאמין בשינוי. שינוי שפשוט יגיע מאיתנו, כי אנחנו מתנערים מהדעות הקדומות ומהחושך ונהיים נאורים ופלורליסטים יותר ויותר. שלא כמו אלו שחיו בימי הביניים, או בימים החשוכים האלה, נו השואה, או הברברים מהצפון, או הברברים האחרים מהדרום.
(סליחה. אני לא יודעת מה משתלט עלי. או שכן? שד הציניות?)
כשאני אפסיק לחשוב שאני טובה יותר מאנשים אחרים, כשאבין שיש שוני אבל התפקיד שלי הוא לזרוק אותו הצדה, אז אולי.

3) נושא מרתיח ביותר: התרגום
הגענו לפינת הקיטורים!
הספר הזה מעצבן אותי ברמות שאין לתאר. נכון לכל אחד יש מעט נושאים שיכולים לגרום לו לעליית הדם לראש וצלצולים באוזניים? תצחקו, אבל מבחינתי זה הנושא. חננה משוגעת וזה.
תרגומים חדשים מעצבנים אותי ברמות שקשה לתאר. אני ממש חשה שמישהו לקח ספר ראוי וטוב ושחט אותו לגזרים מול עיני. התרגום של "אל תיגע בזמיר" מקסים כל כך, הולם כל כך את רוח הספר. (אל תדברו איתי על התרגום החדש. לא אשלוט במעשיי) אז למה, ל מ ה בשם כל הספרים שבעולם, לקחת את "ניצב כל הלילות" ולמכור את נשמתו לשטן? מישהו מוכן להסביר לי? מישהו מוכן להסביר לי??
לא אכפת לי שזה מה שאנשים אוהבים לקרוא. רק תשיגו לי נבוט ואפטר מה"אנשים" האלו.
לא אכפת לי אם קשה לכם לתרגם באופן הולם יותר. יש בי רק נחרות בוז כתגובה. קשה לכם? תתאמצו. יש איזה ספר, נו, מה שמו, משהו עם זמיר? שיוכל לעזור למתרגם אובד העצות לקבל השראה. גם אם כל הביטויים יועתקו משם זה עדיין עדיף מהתרגום החדש והמסריח.
מישהו באמת מעז לשבץ לכל האנשים בספר את הכינוי "מתוקה/מתוק".
מישהו באמת מעז להכניס את הפתגם הנלוז "נחום תקום" בהקשר למשהו בספר.
אני מרגישה שרצחו את הנשמה של הספר. תתביישו, הוצאת עם עובד. תתביישו תתביישו תתביישו.
בכל הרצינות. אסור לעשות עוול כזה לספר. הרפר לי ודאי מתהפכת בקברה, ואני מתהפכת רק למחשבה על כמות הספרים שעוד יעוללו להם פשע דומה במסגרת "התאמה לדורנו" או "תרגום חדש, עדכני ושוטף מאת נשמתי אצלשטן".
להדיר שינה מעיני זה פשע. לא טוב לי לעור הפנים.

שקלתי לתת שני כוכבים אבל אני נדיבה. מגיעים ארבעה, כוכב אחד גדול ועסיסי נשלח בבעיטה לכל המתרגמים החוטאים שמעיזים לבצע לינץ' חסר רחמים באופן כל כך מחלל קודש בספרים. תתביישו לכם, תתביישו לכם, תתביישו לכם.

הספר "אל תיגע בזמיר" פורסם ב-1960 והותיר חותם על קוראיו. הוא היה ה"ספר" של הספרות האמריקאית, ועסק בפרונקל האמריקאי הידוע: היחסים בין הלבנים והכושים.

העלילה בספר מתרחשת במייקום שבאלבמה סמוך למתן פסה"ד של "בראון נגד מועצת החינוך".

ג'יין לואיז פינץ' המכונה סקאוט ואביה אטיקוס, זעמו על החלטת הממשל הפדראלי. עמדותיה של ג'יין לואיז פינץ' היו פרוגרסיביות בקשר לשוויון הזכויות, לעומת אביה שהאמין שאזרחות מלאה, היא זכות שכל אדם צריך להרוויח אותה כדי להיות ראוי לה. אטיקוס טען "רבותי, אם יש סיסמה אחת בעולם הזה שאני מאמין בה, היא זאת: זכויות שוות לכול, בלי זכויות מיוחדות לאיש". (עמוד 117)

הספר הנוכחי נכתב לפני "אל תיגע בזמיר", ברם עלילתו מתרחשת כעשרים שנה לאחר מכן. הגיבורה מכונה סקאוט, ובספר הנוכחי גילה עומד על עשרים ושש.

סקאוט הגיע ל"מייקום" עיירת הולדת שבאלבמה, לבקר את אביה החולה בדלקת מפרקים שגרונית, שדרדרה את מצבו הבריאותי.

במהלך הביקור היא פוגשת את הנרי קלינטון. משפחתו התגוררה מול משפחת פינץ'. לאחר שהנרי שנולד אביו עזב את אימו. למימון לימודי בנה האם עבדה בחנות קטנה שמוקמה על פרשת דרכים. כשמלאו להנרי ארבע עשרה אימו נפטרה, והוא עבר לחסותו של אטיקוס פינץ'. אטקוס דאג להנרי ובסיועו הצליח ולמד משפטים.

ג'יין לואיז פינץ' גדלה ללא אם, ולא ידעה מה זו אהבת אם. אטיקוס נותר בגיל ארבעים ושמונה אלמן עם שני ילדים קטנים, ומבשלת כושית בשם קליפורניה. כשג'יין החלה לדמם בגיל אחת עשרה, היא היתה בטוחה שהיא גוססת, ועד אז לא עלה בדעתה שהיא בכלל בת. מי שהרגיע אותה הייתה המבשלת הכושית – קליפורניה.

ב"ניצב כל הלילות" מוזכר הלינץ הנורא שנעשה באמט טיל. נער בן ארבע עשרה שדיבר לאישה לבנה בחוצפה ועל כך נענש. גזענים לבנים התעללו בנער והשליכו את גופתו לנהר. הרוצחים זוכו בבית המשפט על ידי חבר מושבעים לבן.

אי אפשר לקרוא את הספר הנוכחי מבלי להשוותו ל"אל תיגע בזמיר". אין ספק שהוא ספר ראשוני, ולצד הדמיון בין שני הספרים יש גם הבדלים.

לדוגמא אטיקוס ב"ניצב כל הלילות" מגן על אדם שחור שהואשם באונס על לא עוול בכפו, לעומת זאת ב"אל תיגע בזמיר" האיש הורשע ונורה למוות.

ג'יין מאוכזבת מדעותיו של אביה שהיה האדריכל של דעותיה. פה תמצאו לא אחת חילוקי דעות בין הבת לאב.

לצערה של ג'יין לואיז פינץ' ביקורה אצל אביה הפך מנוסטלגיה לסטירת לחי. בביקור הזה היא נחשפת לפרצוף האמיתי של בני משפחתה היקרים, המאיים למוטט את היסודות שגדלה עליהם.

"ניצב בין הלילות" גורם לקורא לנעוץ את העיניים ב"גזענות".

בפתחו של הספר מובאים דבריה של ד"ר סוניה וינר מהחוג לאנגלית ולימודים אמריקניים מאוניברסיטת תל-אביב. לדעתה, הספר הזה הוא קריאת השכמה למצפון של כל אחד, והיא מחייבת לעמוד על המשמר נגד כל גילוי גזענות מכל סוג שהוא. אני מסכימה עם המשפט הזה ובטוחה שעוד רבים אחרים.

ד"ר סוניה מקיפה בפתח דבר את הרקע ההיסטורי לספר, החל ממלחמת האזרחים (1861-1865) והירצחו של אברהם לינקולן ב-1865.
בתקופת "הרקונסטרוקציה" בשנים 1865 עד 1877 נחקקו החוקים והתיקונים לחוקת ארצות-הברית ביניהם התיקון ה-13 שביטל את העבדות, התיקון ה-14 שאסר על אפליה גזעית, והתיקון ה-15 שהעניק זכות הצבעה לכל אזרח ללא קשר לגזע, צבע או מצב קודם. בד בבד, זו גם התקופה שנוסדה קבוצה הקו-קלוקס-קלאן, שביצעה פעולות בלתי חוקיות בעידוד המפלגה הדמוקרטית.

חייהם של השחורים בדרום ארצות-הברית, היו בלתי נסבלים, מסוף המאה התשע עשרה ועד לשנות הארבעים של המאה העשרים. קשיים רבים הוערמו על הכושים החל ממקומות התעסוקה, צבירת רכוש, נסיעה בתחבורה ציבורית, לינץ בגברים כושים ומקרי אונס של נשים לבנות שברוב המקרים הואשמו הגברים הכושים.

הגבר השחור דוכא על ידי הגבר השחור, מסיבות של פחד וחרדה עמוקים על אובדן השליטה.

לדעתי "ניצב כל הלילות" לא משאיר חותם כמו ב"אל תיגע בזמיר", אך חשוב לקרוא אותו, למרות שיש בו הרבה תמימות וחוסר ניסיון כתיבה.

את "אל תיגע בזמיר" קראתי לפני הרבה מאוד שנים, והוא השאיר בי חותם כמו בהרבה קוראים אחרים. "ניצב כל הלילות" הוא ספר בוסרי, לא מהודק, עם קטעים חסרי עניין, אך למרות זאת מעלה סוגיות מרתקות.

לא הייתי מוותרת על קריאתו כלל וכלל לא... נכון זה לא "אל תיגע בזמיר", זה משהו אחר, עם פחות תבלינים, כי לעיתים צריך לוותר על סוכר או מלח...

בשורה התחתונה: תבשיל לא מתובל, אך יחד עם זאת אכיל שמותיר את הסועד בהרהורים.

לי יניני

האם הספר עומד בזכות עצמו? או כמה שלא רוצים ההשואה לספרה "אל תיגע בזמיר" היא בלתי נמנעת? -איני יודעת ולא הצלחתי לגבש לעצמי תשובה ברורה,גם לאחר ימים ספורים שלאחר סיום קריאת הספר ולתת לו לשקוע.

אם ב"אל תיגע בזמיר" הספר השאיר חותם מיידי בתום הקריאה בו,על נושא היחסים הין שחורים ולבנים.

הספר "אל תיגע בזמיר" שהתפרסם ב-1960 קיבל את תהודתו על רקע פסיקתם ב-1954 של חברי בית המשפט העליון, בראשם הנשיא ארל וורן,בפסק דין "בראון נגד מועצת החינוך", שבו נקבע לראשונה כי הפרדה גזעית אינה חוקתית בבתי ספר ובמוסדות חינוך כלל. הניסיון לממש החלטה זו בשנת 1957 במדינת ארקנסו נתקל בהתנגדות עזה של מושל המדינה, התנגדות שגרמה להתערבות של כוח צבאי פדרלי כדי לאכוף את מימוש ההחלטה.
בנוסף לרקע הציבורי,לדעתי היו עוד סיבות להצלחת הספרה המשוכתב,כספר שמספר על ילדותם /נערותם של גיבורי הספר על רקע משחקי ילדות,אפוף נדבך של אפלולית ומיסתורין וכמובן דמותו של אטיקוס כעו"ד שפועל עפ"י החוק וצדק,ילדיו,ומנהלת הבית הכושית.ערבוביה של תום ילדות עם האווירה הגזענית של העיר מייקום בדרום.

הספר הזה היה הטויוטה הראשונה והמקורית של לי- הרפר ששלחה להוצאת ספרים בניו-יורק ב-1957, עורכת ההוצאה אהבה את מה שנשלח אליה אולם הכריחה וליוותה את המחברת לשכתב גירסה אחרת מהמקור.זמן העלילה שונה, הפלשבקים אל ילדותה של הגיבורה הורחבו בפועל לעלילה עיקרית של הספר הקודם, דמיות התפתחו וצמחו כמו אחיה וידיד ילדותם,דמותה של הדודה החסודה אלכסנדרה ודמויות אחרות אשר לא נזכרות כלל ואינן בתוך העלילה או שתפקידם הינו מועט ומעומעם ביותר כמו קליפורניה מנהלת הבית הכושית שפרשה לגימלאות.

אולם לא רק בדמויות מדובר אלא בהתפחותו של העלילה. בספר הזה עד עמוד 100 מדובר בעלילה אהבים וחיזורים של הגיבורה עם עוזרו של אטיקוס {שלא מופיע כלל בספר המשוכתב},אם הספר היה מסתיים בנקודה הזאת הוא היה נמחק מזיכרון ההיסטוריה הסיפרותית וכשבהביקורות ציינו כי הטויוטה הראשונית דהיינו הספר הזה כתוב בבוסריות משהו -הם צדקו,כי מדובר בעלילת רומן לכל דבר ועניין.המפנה מתחולל בנקודת העלילה שהגיבורה נחשפת לדעותיהם ואימרותיהם הגזעניות של אביה,דודה,דודתה ומחזרה כלפי הכושים ומעמדם בעיר הולדתה,השתתפותו של אטיקוס בישיבת מועצת העיר שבו נאם אחד האזרחים על הסכנה הגדולה שמהווים הכושים לחברה הלבנים בכלל ושיש לעצור את התהליך הזה בכל האמצעים.בנוסף לכך שישנה התנגדות ארוכת שנים של מדינות הדרום למה שמכונה בפיהם הכפפת חוקי הממשל הפדרלי על המדינות שהתנהלו בתוך עצמאות חוקתית משלהם.

אכזבתה של הגיבורה מדעותיו של אביה,דודה וממחזרה וכן מקליפורניה מנהלת הבית שמביעה את חוסר אמונתה ואהבתה לחברה הלבנה במייקום כל אלה מערערים את עולמה של הגיבורה בת ה-26 על הערכים שגדלה עליהם בילדותה כשאטיקוס הוא הקפטיין ומעצב דעותיה אמונותיה בילדותה ובנעוריה.ובספר הזה באים חלוקי הדעות בשיחות בעלות דצבלים גבוהים בינה לבין בני משפחתה.מה שהיא חשבה עליהם ועוצבה על ידם מבחינתה היו של דעות קדומות ושקרים.

אבל אם עושים השוואה דקדקנית בין דעותיהם והתנהגותם של אטיקוס ודודה בספר המשוכתב לבין זה הנוכחי אין ולא קיימים הבדלים גדולים.גם שם וגם במקור שניהם האמינו כי טרם בשלה המציאות לתת לכושים כלים שוויוניים כמו חינוך במקרה הזה עד שההיסטוריה תעשה את שאלה והחברה הכושית תצא החוצה ותתתבגר.אבל זה לא מונע מאטיקוס להגן במשפטים על כושים כי הוא מאמין שצדק הוא צדק שוויוני בפני הכל.

האם הספר הזה כפי שהוא כתוב במקוריות ע"י המחברת היה משאיר חותם סיפרותי וחברתי על החברה האמריקאית ובכלל? אני חוושבת שלא.הסיבה העיקרית לדעתי שבספר המשוכתב העלילה משלבת תום של ילדות,אווירת תיבלון של פחד ומיסתורין,ציור דמותיהם של רוב הגיבורים כדמיות עגולות חסרי תכונות שליליות וכל זה על רקע נושא שיויון הכושים -עשה את שלו. מה גם שהספר יצא לפירסום ב-1960 על רקע החוקים בשנות ה-60 של המאה ה-20 שקבעו את העיקרון כי לכל אדם מגיע קול שווה,קרי המחוזות בבחירות לבית הנבחרים חייבים להיות שווים באוכלוסייתם, ושונה הנוהג המקובל עד אז, שאפשר מצב שבו מחוז מרובה שחורים זכה לאותו מספר נציגים כמו מחוז קטן שאוכלוסייתו לבנה.

לי -הרפר עצמה כתבה את הטויטה של הספר הזה ב-1957 אולם היא אולצה ע"י עורכת ההוצאה במשך 3 שנים לשנות את העלילה,מה גם שהיא עצמה הייתה צעירה בת 20 ולא עמד לה כוחה לעמוד מול ההוצאה והעורכת.

הספר "אל תיגע בזמיר" קיבל את פרס פוליצר בארה"ב ובפרסום נרחב באמריקה וברחבי העולם.
מאז לא פירסמה לי- הרפר שום ספר נוסף,ואיני מתפלאת לאור החוויה הנוראית ע"י נכחותה של עורכת ההוצאה שהיה לה תפקיד ראשי בשינוי עלילת ספרה מהמקור ולמעשה -מהילד הסיפרותי המקורי שלה נבנה תיקון מוצלח מאוד ופופלרי לטעם הקהל,וכך היא הייתה במלכודת בין הפירסום והתהילה לבין מה שהיא ידעה בנפשה על מה שוויתרה בפועל כסופרת.

לדעתי אפשר לקרוא את הספר "אל תיגע בזמיר" ואח"כ בזה הנוכחי ואין כל סתירה בניהם.אולי אפשר למצוא המשכויות בקריאת הספר הזה.

שורה תחתונה-הספר הזה אינו מעיב על זוהרו של "אל תיגע בזמיר" אבל אפשר וצריך לקרוא ולהתייחס אליו כספר שעומד בפני עצמו .אני אהבתי וקראתי בנשימה אחת.

כיצד הייתם חשים אם ביום אחד , ברגע אחד , בשנייה אחת כל המוכר לכם יהיה מנוכר וקר ?
אם ברגע אחד עולמכם יתמוסס ולא ישאר מעולם זה ולו פיסה אחת דלה ?
כיצד הייתם משכימים קום כשבמוחכם הידיעה שאינכם רצויים באזור בו יצאתם לראשונה אל אוויר העולם ?


לספר מסוים זה חיכיתי בציפייה דרוכה עוד כשהכריזו כי מצאו אותו גנוז בכספת מאחר והספר " אל תגע בזמיר " היה זכור לי לטובה כך שזה היה בלתי נמנע שהשגתי אותו בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכי.
הספר מתאר את חייה של ג'ין לואיז פינץ' כשני עשורים לאחר התרחשות אל תיגע בזמיר , ג'ין לואיז הינה בחורה צעירה בת 26 אשר חוזרת אל מקום לידתה - מייקום , לבקר את אביה הבא בימים אטיקוס .
כביכול זה אמור להיות עוד מפגש שגרתי עם הסובבים אותה מינקות אך במהרה ג'ין לואיז מבינה כי שוגה היא והדבר אינו כשציפתה .
במהלך קריאתו חשתי רגשות שונים ומקוטבים , ההתחלה הייתה סבירה , ג'ין לואיז מגיעה שנה חמישית לביקור ולקורא מוצג מחוז מייקום , מסבירים מעט על איזור זה [ יש לציין כי המחוז הוא פרי דמיונה של הסופרת בלבד ] , מתארים את מפגשיי ג'ין לואיז עם הדמויות השונות המאכלסות את האזור ולמעשה הדברים מתנהלים על מי מנוחות .
החלק השני הוא החלק המהווה את שיאו של הספר כשעולמה הבטוח והמוגן של ג'ין לואיז מתנפץ לרסיסים , ברגעים אלה ג'ין לואיז מיטלטלת בין מה שהיא מאמינה בו למה שהיא אמורה להאמין בו בפועל .
למען האמת , חלק זה לטעמי היה עשוי טוב מאוד , הרגשתי שותפה ללבטים ,לדיסוננס ולתהפוכות הנפש המתרחשים בליבה של ג'ין לואיז , והתרעמתי עימה אודות הגילוי וחשתי זעזוע דומה.
נקודה חיובית נוספת לספר הייתה תיאורי זיכרונותיה של ג'ין לואיז , הם היו יוצאים מן הכלל , מרתקים והנאתי גברה ככל שקראתי עוד משפט מתיאורים אלה , אם ישנו צורך לומר כיצד הרגשתי כשנחשפתי להם , הרגשתי כמו אדם המצוי בחנות ממתקים ונשאב בשניות אחדות אל ילדותו ואינו רוצה שהדבר יסתיים. זו בהחלט הייתה תאווה לעיניים.
את דמותה של ג'ין לואיז מאוד אהבתי , ניתן היה לחוש בסקאוט הילדה הפראית וחסרת המעצורים שמעריצי "אל תיגע בזמיר " נתונים לה בליבם.
על שאר הדמויות אין ברצוני להרחיב כי כל אזכור נוסף יהווה ספויילר חמור וחבל שכך.

על פני השטח נראה כי דעתי חיובית אודות הספר אך הדבר אינו כך לחלוטין ,היו דברים רבים שאיכזבו ואחד מהם היה הסוף , הסוף לדעתי היה נמהר למדי ואף כתוב בצורה שאינה נהירה וחפוזה .
לסיום , ספר שבהחלט בקריאתו נחשפים אל עובדת היותו בוסר , ספר אשר היווה תשתית כלשהי לספר מופתי ויפיפה כגון " אל תיגע בזמיר ".

והדבר הטוב ביותר בספר זה הוא שהוא גרם לי לחשק עז לקרוא פעם נוספת את "אל תיגע בזמיר ".