כשיש מהומה סביב ספר אני תמיד תוהה האם היא מוצדקת. ספר המתח האחרון שלא ירד מרשימת רבי המכר היה "מאחורי עיניה" והוא היה באמת מטורף. ולכן, בחרתי לקרוא את הספר הנ"ל ולחוות עליו דעה בעצמי.

על הספר:
תיאו, הוא הגיבור הראשי בספר שלנו. הוא פסיכיאטר בינוני, עצוב ולא מסופק מחייו, שפיתח אובססיה לקייס של אלישיה ברנסון. אלישיה היא ציירת עדינת נפש שהואשמה ברצח בעלה. היא נמצאה מגואלת בדם ליד גופתו ומאז לא אמרה מילה.
היא נשפטה ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי, וגם שנים אחרי - היא שותקת. תיאו מגיע לעבוד בבית החולים בשביל אלישיה ובשביל סקרנותו האדירה למקרה.

חופר, מייגע ולא מעורר אמפתיה:
תיאו, הגיבור שמספר לנו את הסיפור הוא דמות מפוקפקת. אנו מקבלים מבט לעבר שלו ולהווה שלו כמטפל של אלישיה. הוא פסיכיאטר שעובר על חוקים כבר בהתחלה. מספר לנו על הזוגיות הכושלת שלו, על הילדות הקשה ובעיקר משדר המון רחמים עצמיים.
למרות שהוא היה גיבור בלתי נסבל, היה מעניין לשמוע את הסיפור מהצד שלו (אם כי מייגע).

המטופלת השקטה:
איך מספרים סיפור דרך עיניה של אישה שלא מדברת? דרך יומן. אלישיה מתגלה אלינו בהדרגה דרך היומן שלה. האמת? הדמות הייתה חביבה, עדינה ומסקרנת.

שאר הגיבורים:
יש לא מעט גיבורי משנה מפוקפקים בעלילה. זה דבר שאהבתי מאד בספר. העולם של הספר נפרש מעבר לכותלי בית החולים. לכל דמות הוקדש מספיק מקום בעלילה כדי להפוך אותה למשמעותית, וזו בהחלט נקודת בונוס לספר הזה.

לאט לאט:
כמעט חודשיים שקראתי את הספר הזה, כל פעם התקדמתי קצת. העלילה התחילה להתקדם הרבה אחרי חצי הספר. משהו שם זז בקצב איטי להחריד קצת הזכיר לי נסיעה בניוטרל.
לא היה לי משעמם, אבל מאד מאד איטי.
ברגע שהדברים מתחילים לזוז העלילה טסה ואי אפשר לעזוב את הספר.

הטוויסט:
יש רק אחד כזה. חלקו טמון בעלילה, חלקו באופן הסיפור שלה. וצר לי, טוויסט שמקורו באופן שבו מסופר לנו הסיפור, בהצגה חלקית של עובדות לקורא - הוא לא טוויסט אינטלגנטי במיוחד.
הוא הפתיע אותי, אבל אי אפשר לנהל חשיבה ביקורתית כשמרמים אותך בזמן הקריאה.

לסיכום:
זה ספר מתח חביב.
למרות האיטיות המוגזמת, הוא איכשהו מצליח לא לשעמם.
הטוויסט מפתיע, אבל לא מהסיבות הנכונות.
בסופו של יום, היה בסדר, רחוק מספרי המתח האחרונים והמעולים שקראתי.
חביב.
3.5 כוכבים.

לביקורות נוספות שלי:
https://booksandmore-shani.blogspot.com

בשבועיים האחרונים נטשתי 3 ספרים! (על אחד מהם כבר הספקתי לכתוב)
איבדתי תקווה לגמרי.
בחרתי ב"רוגבי" עקב המלצה של חברתי הטובה . לא יכולתי לבחור טוב מזה.


על הספר:
ג'ואלן ביקסבי היא כל מה שגיבורה לא צריכה להיות.
בת 36, מלאה מאד (לא, לא מדובר במלאה רק במקומות הנכונים במידה 38. מדובר בבחורה מלאה באמת), בודדה.
היא גרה עם החתול החירש שלה ומתחזקת דימוי עצמי נמוך המשולב בחוש הומור משובח.
כאשר שחקן הרוגבי הסקוטי האגדי, קמרון מקגרגור, עובר לדירה לידה היא מחליטה (בהצעתו כמובן), לנצל את שירותיו - הוא יעזור לה להשיג את המנכ"ל של החברה בה היא עובדת.


את הספר שמעתי באודיו באנגלית

דעתי עליו:
יש לנו כאן עסק עם ספר מעולה!
ספר שהוא slow burn אכזרי והכרחי, ספר עם מסרים חשובים וגיבורים מיוחדים.
ספר שמספר סיפור שלא נופל לקלישאות, שלא משנה את הדמויות וכולו סובב סביב העצמה ומבטא סקוטי כבד.

הדמויות בספר מופלאות. אני לא נוטה להתאהב בדמויות, במיוחד לא בדמות הגברית שלרוב משמשת בעייני כאקססורי לקישוט הגיבורה.
אבל פה... אני באמת מאוהבת.
למה?
ג'ואלן בחורה שמנה שהביטחון העצמי שלה הורד לאורך השנים על ידי הסביבה. השנאה העצמית והזלזול בעצמה היו כואבים ואמינים ברמה שאי אפשר שלא להזדהות איתה.
קמרון מקגרגור הצטייר כדוש בהתחלה, אבל מה שאהבתי זה שהדמות שלו לא עברה שום שינוי. אלא פשוט גילינו לאט לאט עוד צדדים שלו. לא עוד גיבורה שמשנה את הגיבור!
גיבור שהוא פשוט נסיך מטבעו.

לאורך כל הספר מסרי ההעצמה של מר מקגרגור היו כאלה שכל אישה צריכה לכתוב בענק על הקירות שלה בבית.
בצורה לא קלישאתית, לא צפויה, לא מאולצת - המסרים של אהבה וקבלה עצמית ממלאים את הספר ואת הקורא.
ג'ואלן אוהבת לרדת על עצמה, והיא עושה את זה בשילוב חוש הומור משובח ומהנה, שרק מוסיף עוד פלפל לסיפור המעולה.

כבר אמרתי slow burn נכון?
אז לא מדובר פה בהעצמה בסגנון של "כמה את יפה כשאת עירומה מתחתיי". לאלאלא!
לוקח נצחחחח עד שקורה משהו בין הגיבורים.
ההעצמה היא סביב אופי, סביב "תעשי רק מה שאוהבת כי ככה את הכי יפה".

לשני הגיבורים שדים רבים בארון אבל לא מדובר במסע התגברות אלא במסע קבלה.
ביג ביג לייק.

מה לא אהבתי:
יש רק דבר אחד קטנטן שהפריע לי.
קמרון מקגרגור מוצג כאתלט הכי גדול בהיסטוריה. כמלך המלכים.
אז איך לעזאזל הוא עובר לגור בבית כל כך מעפן גם אם זה רק לחופשה?!
אתן רואות את רונלדו נוסע להתנתק ועובר לגור בבית שמולכן?
אז אמין זה לא היה.

עוד משהו קטן, לא אהבתי את הכריכות. לא הישראלית ולא האמריקאית. באמריקאית הגיבורה רזה! בישראלית קמרון הוא לא האחד שדמיינתי.

לסיכום,
אחד הספרים הכי טובים שקראתי בזמן האחרון.
מסרים חשובים,
גיבורים מעולים ,
כתיבה טובה.
4.5 כוכבים

בונוס: האודיו שלו הוא אחד האודיו-בוקס הכי טובים ששמעתי בחיי. הקריינית עושה שם מבטא סקוטי שאפשר למות ממנו.
כל הספר נקרא באווירה קורעת מצחוק. האודיו ממש חוויה. מאד מומלץ

גיבורה אחת ממורמרת, שיושבת בדיוק בסטיגמה של פולניה, כזו שבטוחה שלא מגיע לה להנות או לשמוח. הגיבורה השנייה קצת יותר שפויה. יחד הן יוצרות דרמה מאולצת, לא אמינה, מלאה בצירופי מקרים שיגרמו לכם לדפוק את הראש בקיר.


"הוא עוקב אחרי ממרחק כמה צעדים, אפל וכבד ומאיים להסתער - רגש האשמה של האם העובדת."





על הספר:
אריקה גרה עם שתי בנותיה, אנני וקריסטן. תאונה טרגית מובילה למותה של קריסטן. אבל האם היא באמת מתה? אריקה ואנני יוצאות למסע אל העבר והווה במטרה לקבל תשובות.


"הורות," הוא אומר, "הקשר היחיד שכשהוא מצליח, אתה נשאר לבד."

דעתי:
כל כך אהבתי את אבני סליחה של אותה הסופרת. הייתי בטוחה שהספר הזה הוא הימור בטוח. לא קראתי תקציר או ביקורות וישר הסתערתי עליו. האכזבה הייתה קשה מנשוא.


"איך יכלו שתי נערות כל כך שונות להיות קשורות כל כך?"

הספר בנוי כולו מתרכובת של דרמות מאולצות שלא מתחברות טוב זו עם זה, ולא מאד אמינות.
הדרמות מתמקדות לרוב בשמיעת חצאי משפטים בסגנון (זו לא דוגמה מהספר) "אני כל כך אוהבת אותה. אבל אני מפחדת שבגלל העומס בעבודה היא תחשוב שאני לא רוצה שום קשר אליה". אז תארו לעצמכם ששמעתם רק את החלק המודגש. ואז גם אתם אמרתם משפט כזה, והאדם השני שמע רק את החצי הרע. וככה בנויות הדרמות בספר. זה נמוך, עלוב ובעיקר לא אינטליגנטי.


"אנחנו מקבלים הזדמנות שנייה שלוש מאות שישים וחמש פעמים בשנה. קוראים לזה חצות."

הדרמות ממשיכות בפעולות שאינן מסודרות בסדר הגיוני של סיבה ותוצאה. למשל, אנני לא בטוחה שאחותה הייתה על הרכבת (בארה"ב) --> אנני נוסעת לפריז. מה עם נניח, לקחת חוקר פרטי ולבדוק את מצלמות האבטחה בתחנת הרכבת באותו היום? אז זהו, לקחו חוקר פרטי שגם הוא כמובן לא חשב לעשות את זה. אה כן, וזיהוי הגופה נעשה לפי צבע הלק ברגליים. אמין? ממש לא. דבילי? ממש כן.


"הקטע עם האהבה הוא כזה: אלה שמסרבים לסכן את לבם הם אלה שמעמידים אותו בסכנה הכי גדולה."

הצד של האמא, אריקה, כתוב בגוף ראשון. הצד של הבת, אנני, כתוב בגוף שלישי. למה? לא יודעת. אבל זה היה מיותר.


"במשך היום אני מאושר יותר מעצם הידיעה שבערב אשמע את קולך"

הדמות של אריקה, האמא, היא הדמות הכי מעצבנת שנתקלתי בה. היא מלאת רחמים עצמיים, מאשימה את עצמה בכל דבר, מתנהגת כמו פולניה שיושבת בחושך ומחכה לנס שיקרה. אסור לה לשמוח, אסור לה לשחרר. היא אשמה בהכל. בלתי נסבלת. והיא לוקחת חלק נכבד בייצור הדרמה המלווה את הספר. כמו למשל - " "היא חסמה את השיחות שלי." אני בפאניקה ומתחילה להתנשם. "אני לא יכולה ליצור איתה קשר, קייט!" "- תתקשרי ממספר אחר ותפסיקי להתבכיין בבקשה. מספיק קשה לי גם ככה.


"דמעות צורבות את עיני ואני ממצמת בטירוף. " אני אפס, אפס, כמו אבא שלנו."

בכל ספר של הסופרת יש גימיק. באבני הסליחה היו אלה אבני הסליחה, ברשימת המשאלות הייתה זו רשימת המשאלות - ופה, מחברת הלב. מחברת העוברת מדור לדור, מלאה במשפטים שפעם היו שולחים בהודעות שרשרת. בניגוד לאבני הסליחה, שם הספר סובב סביב הגימיק, פה מחברת הלב בעיקר מיותרת ולא מספיק מעניינת. היא כן מספקת פה ושם ציטוטים נחמדים, אבל התרומה לעלילה די מזערית.


"משפחה: גם אם תעזוב אותה היא לא תרפה ממך."
לסיכום,
אכזבה גדולה, עלילה מאולצת, דמויות מרגיזות ובעיקר זמן קריאה יקר שבוזבז.
כוכב אחד.

"לפעמים, כשאנחנו מסתכלים מקרוב מדי, אנחנו מאבדים את האמונה שלנו בנסים."

לסקירות נוספות שלי: https://booksandmore-shani.blogspot.com/

תמכרות למין, שגרה ומחשבות שהתרגלנו להדחיק.

לכאורה, הדמות הראשית לא מקלה את ההזדהות איתה. היא אמנם אמא שנשואה בנישואים יבשים ונוחים, אבל היא מכורה למין. מכורה למין ורוצה להקיא את השגרה ממנה. מכורה למין ועייפה. מכורה למין ואומרת את כל מה שמפחיד להגיד.


"הם ראו אותה מפלרטטת מאחורי הבר עם הבחור ההוא. הם ראו אותה והם לא שופטים אותה"


"לשונו של בעלה חודרת פנימה. שום משחק מקדים. נגמור עם זה, היא חושבת ומתפשטת, לבד, בצד שלה במיטה."

באיזשהו מקום, מפחיד כל כך להזדהות עם אדל. אדל היא כל מה שאני לא ארצה להיות. מהצד השני, אני רואה כל כך הרבה ממנה מסביבי. אני רואה את חיי נעים במסלול הבורגני, אל עבר שגרה משמימה ומשתקת. אז אולי לא כל כך קשה להזדהות עם אדל.


"היא רצתה שיתכלו למענה, שיאהבו אותה עד שיסכנו הכול, היא שמעולם לא סיכנה דבר."

אדל אגואיסטית, אדל לא רואה את היופי ברגעים הקטנים של החיים, אדל מכורה לריגושים ובזה לשגרה. היא בזה לחיים שכולנו חולמים עליהם. היא מסתירה, משקרת, מתמרנת. היא צריכה להרגיש, להתרגש. עושה רושם שהיא בטוחה שהיא מבינה משהו שאנחנו מפחדות להבין.


"הילד קרא תיגר על עצלותה ולראשונה בחייה היא ניצבה מול ההכרח לטפל במישהו אחר מלבדה"

זה לא ספר שיוביל אתכם אל עבר סוף מלא בשושנים. זה ספר שיקח אתכם למציאות דרך עיניים אחרות. לא בטוח שתצאו אותו דבר בצד השני.


"אדל לא מצליחה לראות היכן מסתתרת האהבה לבנה בתוך סבך הרגשות... האהבה קיימת, אין לה ספק בכך. אהבה גולמית, קורבן של היומיום. אהבה שאין לה זמן לעצמה."

הכתיבה מרתקת, מהפנטת. סיטואציות "רגילות" מתוארות אחרת. למרות השגרה, הספר מלא בעליות ומורדות או במילים אחרות - יש עלילה. הוא מכיל בדיוק את המילים שישתקו אתכם אבל יגרמו לראשכם לא להפסיק לחשוב.


"אדל מקווה שילדיה לא ידמו לה"

אדל משקיעה אנרגיות אינסופיות בהסתרה של התמכרותה, של חייה השניים. היא מוכנה לעבוד קשה מאד על מנת להמשיך ולתחזק את חייה כפי שהם היום. אבל זה הדבר היחיד שהיא מוכנה לעבוד קשה בשבילו. היא לא עושה דבר עבור זוגיותה, עבודתה ולעתים אפילו לא בשביל בנה.


"כשהיא יוצאת מן הדירה, בטנה מתכווצת בכל פעם מחדש. היא סבה על עקביה בפחד ששכחה משהו, שהשאירה אחריה ראיה."

לאורך הספר שני סרטים הדהדו בראשי, הראשון הוא נימפומנית, שם מצאתי סצנות כמעט משותפות לחלוטין לספר. אך במהלך הצפייה בסרט לא חשתי דבר (בניגוד לספר שם לא הפסקתי להרגיש). הסרט השני הוא בושה שמספר על מכור למין שנואש להרגיש משהו. שם סיימתי בתחושת מועקה ובלי הרבה מילים.


"אדל אינה שואבת לא תהילה ולא בושה מכיבושיה. היא לא מנהלת ספרי חשבונות, לא אוצרת שמות, וודאי שלא התרחשויות. היא שוכחת במהירות רבה ומוטב שכך."

חוויתי חוויה לא פשוטה, ספר שלא ישחרר אותי לעוד הרבה זמן.
לא פשוט לסכם את מה שעברתי, אבל אני יכולה להבטיח שהקריאה בו תהיה מסע עבור כל אחת שתקרא בו.
כל אחת תחווה אותו אחרת, אך לא ייתכן שתשאר אדישה אליו.


"אדל ילדה ילד מאותה סיבה שבעטיה התחתנה: כדי להשתייך לעולם ולהתגונן מפני השוני מהזולת."

לכו לקרוא אותו.
אני צמאה לדבר עליו.
5 כוכבים.

לביקורות נוספות שלי: http://booksandmore-shani.blogspot.co.il/

לא עוד ספר מתח העוקב אחר פרשיית רצח לא ברורה. לא עוד ספר מתח המלווה בלש. מדובר בספר מתח המתאר סיטואציה שיש לה התחלה, אבל אין לה סוף. יש בה הרבה פחד וחוסר אונים. היכונו לכסוס ציפורניים.

על הספר:
ג'ק וגרייס הם הזוג המושלם. כל כך יפים, מאושרים מאוהבים. ג'ק מקבל באהבה והכלה את מילי, אחותה של גרייס, שיש לה תסמונת דאון. הכל מושלם. אבל מה קורה מאחורי הדלת? מה קורה כאשר המפתח מסתובב, התריסים יורדים ולהצגה המושלמת אין שום סיבה להמשך?

דעתי:
מדובר באחד מספרי המתח הטובים ביותר שקראתי.
הכתיבה מצוינת התרגום טוב גם הוא.
לא יכולתי להפסיק לקרוא את הספר, כשניסיתי להפסיק הוא לא עזב את המחשבות שלי.
הוא נע בין עבר והווה, העבר היה לפני כשנה ומתקדם בקצב מסחרר אל ההווה. כל פרט שמתגלה בעבר, מאיר באור שונה את ההווה.

בצורה הדרגתית וכל כך נכונה, מתגלה התמונה המפחידה שמתאר הספר.
הדמויות כולן מתאימות מאד לתפקיד שייעדו להן. כל הדמויות עקביות (פרט למילי, האחות עם תסמונת הדאון), עמוקות במידה הנכונה ומשחקות תפקיד אמין בעלילה מפחידה עד אימה.

עד מהרה תמצאו את עצמכם במקום גרייס, מאחורי הדלת. הקירות יסגרו עליכם, הפאניקה תגבר והפחד ישתק.

סיימתי את הספר בפחות מיומיים. אמרתי שזה כמו פלסטר שצריך להסיר מהר כדי לגמור עם הכאב. אבל כמו פלסטר שמשאיר דבק על המקום אחרי שמסירים אותו, כך הספר הזה השאיר חותם. אני לא מסוגלת לקרוא ספר מתח עכשיו ונואשת למשהו קליל כדי לחזור לנשום.

מה לא אהבתי?
מילי, אחותה של גרייס, היא ילדה-נערה בת 18 עם תסמונת דאון. כל ההתעסקות בתסמונת דאון, הערמומיות שהדביקה הסופרת לדמותה של מילי אל מול הילדותיות והתלותיות. זה פשוט לא הסתדר.
וזה היה החיסרון היחיד בספר הזה.

בשורה התחתונה,
מדובר באחד מספרי המתח הטובים ביותר שקראתי.
פנו לכם יומיים לקריאה, סיימו איתו מהר.
אבל אל תשכחו שהוא ישאר אתכם הרבה אחר כך..
4.5 כוכבים.

לביקורות נוספות שלי: http://booksandmore-shani.blogspot.co.il/

קיוויתי וכל כך רציתי שזה יעבוד ביני לבין הספר הזה.
אבל לצערי נטשתי אותו אחרי 50%.

על הספר:
היא הייתה קרבן לאונס מחריד ,
הוא מתאגרף בקרבות לא חוקיים עם לב זהב.
היא מלאה בחוקים, היא לא שוכבת עם מקובלים, יפים ועשירים.
הוא לא מאמין בסקס ללילה אחד.
הם נפגשים.



את הספר שמעתי באודיו באנגלית

דעתי:
הספר מתחיל בסצנת אונס קשה, מסוג הסצנות שמשאירות סוג של אבן כבדה על הלב.
לאחר מכן קופצים שנתיים קדימה לקולג'.
אליזבת היא לא אותו אדם, היא מלאה בהאשמה עצמית ובונה רשימת חוקים נוקשה כדי להגן על עצמה.
היא שוכבת עם המון גברים מתוך נקמה, היא רוצה להיות זו שבוחרת עם מי לשכב.
ברגע שדקלן נכנס לתמונה (ואם לא הבנתן אז דקלן עובר על כל החוקים שלה), אליזבת זורקת הכל לפח ומציעה לו לשכב איתה.
כבר כאן התעצבנתי. אליזבת מחזיקה בחוקים שלה כמו אוויר לנשימה ומחליטה לזרוק אותם לפח בשנייה שמגיע מישהו מספיק חתיך?

אם זה לא מספיק,
הקלישאות מציפות את הספר החל מהרגע בו אליזבת נכנסת למסיבה בה היא פוגשת בדקלן.
היא מרגישה אווירה שונה, חשמל באוויר. דקלן עוד לא רואה שנכנסה למסיבה, אבל הוא חש בשינוי האווירה המחשמל. נו. באמת.

המשכתי לקרוא,
דקלן מתגלה כדמות רגישה, מחוספסת וסקסית. הוא באמת גיבור מעולה.
אבל אליזבת ממשיכה עם חוסר האמינות המשולבת בקלישאות, אחרי מפגש אחד (וחצי) היא אומרת לו "אני לא מפחדת ממך", "איתך אני בטוחה".
ואני שואלת, למה קורבן אונס שלא בטחה באף אדם מאז אותו אירוע, מרשה לעצמה לשחרר את כל המחסומים ככה?
אני יודעת שדקלן הוא גיבור רגיש כי קראתי את הצד שלו.
אבל היא? היא פגשה אותו פעם וחצי.

כשאליזבת מציעה לדקלן לשכב איתה, הוא מסרב בטענה שהוא אוהב את זה חזק והוא מפחד לשבור אותה (עיינים מתגלגלות).
אליזבת עוברת אירוע שמזכיר לה קלות את האונס, מישהו מנשק אותה בלי שהיא הייתה היוזמת.
מה עושה בחורה שנושקה בניגוד לרצונה?
מבקשת מדקלן שינשק אותה כדי להעביר את הזיכרון.

מילה טובה בכל זאת,
דקלן דמות מהממת.
הוא גבר רגיש עם החספוס הנדרש.
יש לו עומק, מבטא בריטי ומלא סקס אפיל.
אני מאמינה שאם הייתי קוראת עליו בספר אחר, עם בחורה יותר אמינה מאליזבת, הייתי הופכת לשלולית.

בשורה התחתונה,
נטשתי את הספר בגלל אליזבת.
בגלל חוסר האמינות של ההתנהגות שלה.
חוסר אמינות זה דבר כואב, חוסר אמינות של נפגעת אונס כואב אפילו יותר.
דקלן דמות מדהימה ובאמת כואב לי שלא יכולתי להנות ממנו כראוי.
הספר מקבל ממני 2 כוכבים. סליחה דקלן.

2.5 כוכבים.

לסקירות נוספות שלי: http://booksandmore-shani.blogspot.co.il/

רציתי לאהוב את הספר הזה.
כל כך רציתי, ששרדתי כ60% שלא קרה בהם כלום מעניין.
כל כך ניסיתי, שגם אחרי שהגיע החלק המעניין, והוא הרגיש לי קלישאתי - המשכתי להתעקש.
לצערי… לא צלחתי במשימה, אמנם סיימתי את הספר, אבל לא התחברתי אליו.


על הספר:
בגלל נסיבות לא כל כך נעימות, ג'ורדן בת ה19 ובן זוגה, קול, נאלצים לעבור לגור אצל פייק, אביו של קול.
אבל עושה רושם שהאב הוא מציאה יותר מוצלחת מהבן..

את הספר שמעתי באודיו באנגלית

דעתי עליו:
נתחיל מהטוב נכון?
ג'ורדן ופייק (אביו של קול) שניהם דמויות נהדרות!
ג'ורדן בחורה צעירה שהגיעה ממשפחה ענייה, בחורה עקשנית, לא תלותית, עצמאית, עובדת קשה ומה לא?
פייק הוא גבר שכבר ראה את החיים, ידע מזה עוני, גידל ילד לבדו, הקריב כל כך הרבה.
לזכותו של פייק יאמר שהוא לגמרי הטייפ שאני אוהבת, לאורך הקריאה דמיינתי אותו כדיוויד בקהאם, הקעקועים, הזוהר היותר בוגר, ההתנהלות המחושבת.
ואני אוהבת את הרעיון של קשר אסור.
עד כאן נפלא.

אז מה הבעיה?
הבעיה היא שבמשך 60% לא קרה כלום. ממש ככה.
יש הבדל בין סלואו ברן (בעירה איטית) , שמתארת מתח מיני שנמשך עד שהקורא מוכן לנסוע עד לכותל ולהתפלל שכבר יקרה משהו, לבין עלילה איטית מעייפת.
המון שגרה: המון ג'ורדן בבר, קול (בן זוגה) לא בבית, פייק מסתכל על ג'ורדן, ג'ורדן שומעת מוזיקה של שנות ה80 וזה כזה חינני. ושוב חוזרים על הכל.. זה מייגע והעלילה פשוט לא זזה!
הייתי משועממת. אבלל… המשכתי. כי כמו שאמרתי, ממש רציתי שזה יעבוד ביני לבין הספר הזה.

ואז זה הגיע, הרגע המיוחל. הפיצוץ לו חיכינו (יותר מדי זמן).
הוא התחיל לוהט ברמות. סקסי, עדין, מתאים לסיטואציה.
ואז הקלישאות הגיעו. וכמה שזה כאב…
חיכיתי כל כך יפה, והלוואי שלא הייתה לכן בעיה עם ספויילרים והייתי יכולה לספר לכן איזה קלישאות הגיעו (מותר לפחות להגיד כמה היא צרה?).

אחר כך היו סצנות הרבה יותר טובות מבחינה מינית (ווהו).
אבל עד שנרגעו הקלישאות, פגשנו את המשבר הקבוע של סוף הספר שגם שם שולבו על הקלישאות המוכרות.

אבא, מה עם הבן שלך?
ההתמודדות עם קול, בנו של פייק, בן זוגה של ג'ורדן. הייתה קלה מדי. כאילו קול ידע בדיוק מתי להפוך למעצבן, מתי להיות חבר גרוע, כמה נח לעלילה. אפילו הריב הגדול בינהם היה אדיש ולא מעניין. גם ההתמודדות שלו עם זה שהאקסית שלו שוכבת עם אבא שלו, הייתה נוחה מדי בעייני.
כי למה להרוס סיפור טוב עם התמודדות מציאותית?

אז מה נשאר?
נשארתי עם 40% חביבים, לא מחדשים הרבה.
אחלה דמויות, אבל עלילה לא מספקת.
באמת רציתי להתחבר, באמת רציתי לאהוב.
אבל הספר הזה ואני, זה קצת כמו שידוך שמעולם לא נועד להתאים, אבל הזוג מתעקש לנסות עוד ועוד.

2.5 כוכבים. סלחו לי.