על ברל כצנלסון וחגי ישראל, ומה זה אומר עלי כיהודי חילוני?

כיהודי חילוני בעל זיקה למורשת ישראל, אני נוהג לציין את תשעה באב, כאירוע משמעותי, המעורר אותי למחשבות כואבות לאובדן הבית היהודי, ולמחשבות האקטואליות שלו להווה על שנאת חינם, פיצול וקיטוב בחברה הישראלית. לבטח תשאלו, איך אני מציין את יום האבל כאדם חילוני?

בכפר סבא, כבמקומות אחרים בארץ, מתקיים בתשעה באב אירוע בשם, "הלילה לא לומדים תורה", בו משתתפים דתיים וחילוניים. בתחילה קוראים את מגילת איכה, ובחלק השני מתקיים פנל אישיים בתרבות הישראלית, חלקם מיצגים בהשקפתם את השמאל והאחרים את הימין. השנה הפנל הורכב רק מנשים, ונושא הדיון היה דמוקרטיה ודת יהודית, נושא טעון בחברה הישראלית.

האופן שבו אדם חילוני כמוני, מתייחס ליהדות ולסמליה בכלל ולתשעה באב בפרט, מבטא את אחד מקווי הזהות והשבר בחברה היהודית, אותם ניתן לבטא בשאלות הבאות, מהי יהדות לאדם חילוני? ומנגד מדוע מי שמשתייך בדעותיו למחנה השמאל, נתפס כפחות יהודי ממי שאוחז בעמדות הימין?

בכדי לברר את השאלות האלה, בקשתי לעצמי טקסטים המבטאים את הזיקות בין הציונות והיהדות. לשם כך בחרתי בהגותו של ברל כצנלסון, מי שנחשב מורה הדור למפלגות הפועלים, ענק רוחני שמורשתו עדיין משפיע על ההוויה הישראלית העכשווית, כמי שניסח את המשפט המסביר יותר מכל את הקשר שלנו למורשת: "והרי עם שאין לו עבר אין לו הווה וגם עתיד לא יהיה לו."

את ספרו של אברהם ציביון, דיוקנו היהודי של ברל כצנלסון, רכשתי לפני שנים, רק כעת פתחתי אותו, והופתעתי, מהאופן בו ציביון מצייר את ברל והגותו בצורה בהירה ואינטלקטואלית, המחברת בצורה מתוחכמת את כתיבתו לעולם הרגשי והאינטלקטואלי של אנשי העלייה השנייה.

ברל נשאר חידתי, אניטה שפירא בביוגרפיה המונומנטלית שלה על ברל טוענת שהוא לא היה אדם עם זיקות דתיות, כפי שהיהדות החילונית מבקשת לראות אותו, כיהודי חילוני (?), הוא אכן השתמש במורשת היהודית ונסה לחבר אותה לציונות, מתוך רצון לצקת תוכן ייחודי לטקסים ולסמלים הציונים כסמלים שהם גם יהודיים. אניטה אף טוענת כמי שחיי עם רעייתו (אחת מתוך השתיים) ללא חופה וקידושין, לא יכול להיחשב כיהודי מאמין. האם יהודי חילוני, יכול להיות מאמין?

לעומת שפירא, ציביון מציג ברל אחר, כמי שהתחנך על ברכי היהדות והיה בקי במקורותיה, ראה בה דגם באמצעותה הוא בחן בעיות עכשוויות ומוסריות. הוא בקש לחבר בין מסורת יהודית להוויה ציונית חילונית, מתוך רגש אמתי שהיה קיים בו ליהדות, ומתוך אמונה אמתית לאופן שבו הצינות יכולה להיות תנועה חייה ובעלת עתיד רק, אם תאמץ לתוכה סמלים יהודים, תוך ביצוע שינויים והתאמות הנדרשות לרוח התקופה.

ברל לא כפה את האמונה הדתית על החלוצים. כמורה הדור, הייתה לו יכולת וסמכות רוחנית, אך הוא ראה בדת עניין אינדיבידואלי שבין אדם למצפונו. הגדות הפסח שיצאו בשנות השלושים של המאה הקודמת בקיבוצים, מבטאות את הרצון לשלב מורשת מסורתית, של טקסטים יהודים, עם המורשת החלוצית החדשה, כמו הגדת חניתה הקטנה, שנכתבה במהלך מלחמת השחרור, בו הישוב היה נצור. רוח חג החירות המסורתי חבר בצורה מרגשת למאבק העכשווי לחירות יהודית וישראלית של חניתה הנצורה.

העולם כעת שונה, מועדים יהודים כמו השבת, האופן בו הציבור חווה אותה, היא פרי של הסכמים קואליציוניים, המבטאים את הקשר בין פוליטיקה לדת, ממנו סלד ברל. למרות זאת אם נביט בשירת נעמי שמר, נוכל למצוא בה נחמה, באופן ששירתה מבטאת את הקשר בין המסורת היהודית להוויה הציונית. ברל כצנלסון וגורדון הצליחו להשפיע על הקשר בין המורשת היהודית לציונות, אם כי באופן שונה מכפי שחשבו.

על ברל כצנלסון וחגי ישראל, ומה זה אומר עלי כיהודי חילוני?

כיהודי חילוני בעל זיקה למורשת ישראל, אני נוהג לציין את תשעה באב, כאירוע משמעותי, המעורר אותי למחשבות כואבות לאובדן הבית היהודי, ולמחשבות האקטואליות שלו להווה על שנאת חינם, פיצול וקיטוב בחברה הישראלית. לבטח תשאלו, איך אני מציין את יום האבל כאדם חילוני?

בכפר סבא, כבמקומות אחרים בארץ, מתקיים בתשעה באב אירוע בשם, "הלילה לא לומדים תורה", בו משתתפים דתיים וחילוניים. בתחילה קוראים את מגילת איכה, ובחלק השני מתקיים פנל אישיים בתרבות הישראלית, חלקם מיצגים בהשקפתם את השמאל והאחרים את הימין. השנה הפנל הורכב רק מנשים, ונושא הדיון היה דמוקרטיה ודת יהודית, נושא טעון בחברה הישראלית.

האופן שבו אדם חילוני כמוני, מתייחס ליהדות ולסמליה בכלל ולתשעה באב בפרט, מבטא את אחד מקווי הזהות והשבר בחברה היהודית, אותם ניתן לבטא בשאלות הבאות, מהי יהדות לאדם חילוני? ומנגד מדוע מי שמשתייך בדעותיו למחנה השמאל, נתפס כפחות יהודי ממי שאוחז בעמדות הימין?

בכדי לברר את השאלות האלה, בקשתי לעצמי טקסטים המבטאים את הזיקות בין הציונות והיהדות. לשם כך בחרתי בהגותו של ברל כצנלסון, מי שנחשב מורה הדור למפלגות הפועלים, ענק רוחני שמורשתו עדיין משפיע על ההוויה הישראלית העכשווית, כמי שניסח את המשפט המסביר יותר מכל את הקשר שלנו למורשת: "והרי עם שאין לו עבר אין לו הווה וגם עתיד לא יהיה לו."

את ספרו של אברהם ציביון, דיוקנו היהודי של ברל כצנלסון, רכשתי לפני שנים, רק כעת פתחתי אותו, והופתעתי, מהאופן בו ציביון מצייר את ברל והגותו בצורה בהירה ואינטלקטואלית, המחברת בצורה מתוחכמת את כתיבתו לעולם הרגשי והאינטלקטואלי של אנשי העלייה השנייה.

ברל נשאר חידתי, אניטה שפירא בביוגרפיה המונומנטלית שלה על ברל טוענת שהוא לא היה אדם עם זיקות דתיות, כפי שהיהדות החילונית מבקשת לראות אותו, כיהודי חילוני (?), הוא אכן השתמש במורשת היהודית ונסה לחבר אותה לציונות, מתוך רצון לצקת תוכן ייחודי לטקסים ולסמלים הציונים כסמלים שהם גם יהודיים. אניטה אף טוענת כמי שחיי עם רעייתו (אחת מתוך השתיים) ללא חופה וקידושין, לא יכול להיחשב כיהודי מאמין. האם יהודי חילוני, יכול להיות מאמין?

לעומת שפירא, ציביון מציג ברל אחר, כמי שהתחנך על ברכי היהדות והיה בקי במקורותיה, ראה בה דגם באמצעותה הוא בחן בעיות עכשוויות ומוסריות. הוא בקש לחבר בין מסורת יהודית להוויה ציונית חילונית, מתוך רגש אמתי שהיה קיים בו ליהדות, ומתוך אמונה אמתית לאופן שבו הצינות יכולה להיות תנועה חייה ובעלת עתיד רק, אם תאמץ לתוכה סמלים יהודים, תוך ביצוע שינויים והתאמות הנדרשות לרוח התקופה.

ברל לא כפה את האמונה הדתית על החלוצים. כמורה הדור, הייתה לו יכולת וסמכות רוחנית, אך הוא ראה בדת עניין אינדיבידואלי שבין אדם למצפונו. הגדות הפסח שיצאו בשנות השלושים של המאה הקודמת בקיבוצים, מבטאות את הרצון לשלב מורשת מסורתית, של טקסטים יהודים, עם המורשת החלוצית החדשה, כמו הגדת חניתה הקטנה, שנכתבה במהלך מלחמת השחרור, בו הישוב היה נצור. רוח חג החירות המסורתי חבר בצורה מרגשת למאבק העכשווי לחירות יהודית וישראלית של חניתה הנצורה.

העולם כעת שונה, מועדים יהודים כמו השבת, האופן בו הציבור חווה אותה, היא פרי של הסכמים קואליציוניים, המבטאים את הקשר בין פוליטיקה לדת, ממנו סלד ברל. למרות זאת אם נביט בשירת נעמי שמר, נוכל למצוא בה נחמה, באופן ששירתה מבטאת את הקשר בין המסורת היהודית להוויה הציונית. ברל כצנלסון וגורדון הצליחו להשפיע על הקשר בין המורשת היהודית לציונות, אם כי באופן שונה מכפי שחשבו.