קראתי את הספר לפני מספר שנים, ולאחרונה הוא התגלגל לידי שוב וקראתי אותו בשנית, כי זכרתי שהיו בו חלקים שמאוד אהבתי.

בניגוד לספרים אחרים שקראתי של הסופרת, שהעלילה נעה סביב ההיסטוריה והמורשת של גיבורים ממדינות אשכנז עם חיבור להיסטוריה ולמורשת הישראלית, בספר הזה מתבצע מרקם מקסים של גיבורים "מכל קצוות תבל" - הגיבורה הראשית גבי מבוססת אמנם על המוטיב החוזר של גיבורות ספרי מיכל שלו, אבל גיבורי המשנה שקיבלו חלק מהותי הם שרה הכורדיסטנית וסיפור חייה המדהים, פרינס העובד הזר מגאנה עם סיפור חיים שמעלה למודעות דברים איומים שקורים במדינות שונות כמו סחר בבני אדם כולל בילדים, יהלי שעלה מרוסיה כילד והפך לישראלי שורשי מכל כך הרבה מובנים
וגם יתר דמויות המשנה כמו נעמה הנשואה לבדואי שחיה בסיני, חברותיה האחרות של גבי - ענבל שחווה כישלון בנישואיה, יפעת שמתמודדת עם הקושי כאם לילדה בעלת צרכים מיוחדים, והמרקם המיוחד הזה וההתייחסות לקשיים שכל אחד נתקל בהם וההיבטים עליהם הסופרת שמה דגש, יוצרים עלילה מעניינת שאצלי לפחות עוררה לא מעט מחשבות.

מה פחות אהבתי? גלישת יתר לעלילות משנה קצרות ומיותרות, למשל בשיחות של גבי עם החברות שלה שכללו העלאת זכרונות מהעבר עלו כל מיני סיפורים עם פירוט יתר על חוויות חברתיות ועל אנשים ללא תרומה לעלילה, מה שיצר תחושה של מריחה.
כתבתי בהתחלה שגבי, גיבורת הספר, מבוססת על המוטיב החוזר של גיבורות ספרי מיכל שלו - זה לא בכל הספרים אבל זה מספיק מורגש שהדמות היא האשכנזייה מהמעמד הגבוה שלמדה משפטים ומסתבכת עם זה כי היא באמת רודפת צדק. במחילה - גם אני אשכנזייה עם רקע דומה וזה לא הספר הראשון שלה שהקריאה הסבה לי אי נוחות, כי אזכור הדמות כולל סטיגמות מהסוג שיוצר קבוע אי נעימות. לא כל האשכנזים עשירים מופלגים, בטח שלא אלו שהסבים שלהם שרדו את השואה ואיבדו את כל רכושם (לא כולם הצליחו להבריח רכוש לארה"ב כמו סבא מיקי של גבי וסבא רבא מאיר של אמא של הילה ממאה חורפים), לא כל האשכנזים יפי נפש ובכללי - הבנתם.

לא אהבתי גם את האזכור שהסבתא הכורדית מתלהבת מהעור הלבן של גבי ואומרת שזה אומר שלנינים יהיה עור לבן... ומדגישה שהילדים שלה היו הכי בהירים בסקיז אי אפשר היה להתייחס לקיבוץ הגלויות הזה בלי להציג את ההתלהבות מהעור הלבן כאילו זה מה שחשוב בחיים, להיראות אשכנזי גם כשאתה לא?
היה נראה שמיכל שלו השקיעה הרבה באפיון הדמות של רוני ובני המשפחה שלו - הם שייכים גם למעמד הגבוה, משפחה עם עסק מצליח, הבן טייס בצבא, הבת ספורטאית מצטיינת שהשקיעו בה הרבה - אם כבר שמת בצד את השד העדתי, למה להדגיש אותו ככה כשאת מתחתנת אותו עם אשכנזייה שבמשפחה שלה בעיקר שמחים (בדגש על הסבא ששמח שהחתן ממשפחה מסורתית).

מדוע, בעצם, לטרוח לכתוב ביקורת על ספר שהוא, לדעתי, 'לא משהו'? אולי כדי לנסות להסביר מה זה ה'משהו' הזה שהוא לא. מה זה ה'משהו' שאני מחפשת.

אני בשלהי משבר קריאה. חברה שלי הגיעה לביקור לפני מספר שבועות ובאמתחתה ארבעה ספרים.
היא תארה בשלוש מילים כל אחד מהם.
כשהגיעה ל'הזדמנות למשהו טוב' עקמה קצת את אפה ושאלה: "את קוראת הכל?"
"נכון לעכשיו" עניתי "אני לא מצליחה לקרוא כמעט כלום".
"טוב" היא ענתה "אני אשאיר לך גם אותו, את לא חייבת להחזיר לי".
התחלתי דווקא איתו. רציתי משהו קליל, משהו שלא אצטער יותר מדי אם אזנח אותו באמצע.
ודווקא קראתי עד הסוף כמו ילדה טובה.

הגיבורה היא אלמנה צעירה יחסית - מבוגרת ממני בחמש, שש שנים, על פי נקודות הייחוס שיש בספר (החזרת סיני). בעלה האהוב מת במחלה קשה, היא עורכת דין שהפכה לסופרת, מגדלת שני ילדים ופוגשת מספר דמויות שלוקחות חלק כזה או אחר בחייה, ושותפות או עדות לשינוי שהיא עוברת במהלך הסיפור.
יחסה לקשישים מוגבלים, לעובדים זרים ולחברות וידידות שונות ומשונות הוא אמפתי. האובדן, האבל וההתמודדות שלה מעוררים אמפתיה.
אז מה כאן 'לא משהו'?
כל הסיפור הזה, שלכאורה יש בו חומר עלילתי מספיק לשלושה רומאנים (לא הזכרתי את סוגיית מעמד האישה בפרס, למשל) מסופר בקול שטוח, של כתבת דיוקן אוהדת במוספי סוף השבוע, מבלי לדלג על שום פרט, מבלי להשאיר כלום בין השורות.
כמו חדר מוצף בתאורת ניאון לבן.

ונזכרתי בהקדמה של ספר שהוא, בעיני, כן משהו. לגמרי משהו. של סופר- משהו משהו.
נזכרתי בהקדמה ל'פצפונת ואנטון' של אריך קסטנר.
בהקדמה מספר קסטנר, ששאב את הסיפור מידיעה שקרא בעיתון.

"אהא ,חושבים אתם בלבכם ושורקים מבין שניכם: אהא, קסטנר גנב את הסיפור!"

אבל לא. יש הבדל.

"שאר הקוראים אמרו בליבם: אין זו אלא ידיעה של עשרים שורות. ואלו אני לחשתי "לחש נחש" – ויהי ספר."

ואיך הפכה הידיעה לספר? קסטנר גזר אותה ושם אותה בזהירות בקופסת הנפלאות.

"את קופסת הנפלאות עשתה לי רות, ועל מכסה נראית רכבת על גלגלים אדומים, ובצדה שני עצים ירוקים , ומעליה מרחפים שלשה עננים לבנים ועגולים ככדורי שלג; וכל אלה עשויים ניר מבריק- יופי!"

הספר 'הזדמנות למשהו טוב' לא שהה בקופסת הנפלאות. זה בטוח.
וכך, אם להגרר למשחק מילים על חשבון שמו, ההזדמנות לא הפכה למשהו טוב.

נתתי אותו מתנה לספריה.

אחד הספרים הכי משעממים, הכי לא ממוקדים והכי סתמיים שקראתי. ביזבוז של זמן קריאה יקר שניתן להעניק לספר אחר שווה יותר.
ממש לא ממולץ לקריאה! וזה בלשון המעטה.

יתכן שפיספסתי את ה"משהו טוב" בסיפור הזה. קשה לי לקטול לגמרי את הספר, מצד שני קשה להגיד שממש אהבתי ודווקא בא לי לפרגן. הסיפור נחמד בפשטות שלו, לא סבלתי מקריאת הספר. הסופרת יצרה דמות אמינה, סיפור חיים מעניין, הבעיה היא שכלום לא קרה בסוף, בטח לא משהו טוב. יש תחושה של שם מאוד מבטיח אבל הסיפור עצמו קצת מאכזב. לקרוא רק אם אין משהו יותר טוב לעשות. המסקנה: ספרות מתורגמת.

לפני שניגשתי לקריאת הספר טרחתי לבדוק את הביקורות כאן, באתר, ובעקבותיהן לא ציפיתי למשהו מיוחד מהספר.

להפתעתי ולעומת הביקורות השליליות בעליל, הספר נגע בי מאוד! הוא מאוד מציאותי(הדמויות כאילו קיימות באמת)ונוגע בנקודות כואבות בחיים; באירועים שיכולים לפקוד כל אחד מאיתנו, ולצערי אכן פוקדים את הרוב- מוות של אדם קרוב. בין אם זה בן-זוג,הורה,ילד או חבר קרוב.

אמנם יש בספר גם נקודות אור, אשר שוזרות מעט תקווה לעתיד טוב למרות הכול וגורמות לקוות ולהאמין שניתן להתגבר כמעט על כל כאב.

אני אישית לוקחת מספר מסרים ולקחים לחיי.

מאוד-מאוד מומלץ!!

ספר ממש נחמד.שונה מאוד משלושת ספרי'ה הראשונים.ספר שהוא קליל זורם ונעים. לדעתי המכתבים שבעלה של הסופרת כתב מיותרים ולא מוספים לעלילה כהוא זה. הספר הוא אמיתי לגמרי וקשה שלא להאמין מומלץ

הזדמנות למשהו טוב, נותן לך לצפות כל הזמן שאוטוטו יקרה משהו טוב, אבל לאורך כל הספר אתה מחכה ומחכה ובסוף אתה לא בטוח מה קורה.

חיכיתי לספר הזה זמן ארוך עד שהוא הגיע אלי, ואני חושבת שהוא ספר חביב, נחמד, קריא אבל לא ספר וואוו. אבל מן הסתם כל אחד שקורא את מיכל שלו יודע שהספרים שלה חמודים ומעבירי זמן- אבל בטח שלא יותר מזה.
מה שכן, אהבתי מאוד את עמודים 372- 376 שהם לקראת סוף הספר. ומכיון שקרוב לוודאי שאני לא אזכור את הקיטשיות הזאת, אני מצטטת מספר משפטים שנגעו בי. לכל אלה שלא קראו את הספר, לא מומלץ לקרוא את המשפטים הבאים שלי על מנת שלא יהיה פה שום מצב של ספויילר.

"כשהכרתי אותך האמנתי, ועד היום אני מאמינה, שנעשה לי קסם. פעם אחת בחיים, לא יותר, אתה מקבל משהו, לא בזכות השכל או האופי או מעשיך הטובים, אלא רק בזכות המזל. אתה היית הנס החד- פעמי שלי. לא ייתכן שתלך עכשיו. לא ייתכן שהכל ייגמר באכזריות כזאת."

"בבקשה, ריבונו של עולם, הכל יכול, אל תיקח ממני את בעלי, את אהובי, את חברי הטוב ביותר, אב ילדי, משענתי. אל תיקח אותו, כי יש לנו אמנם שני לבבות, אך הם הולמים יחד בפעימה אחת, בקצב קבוע, יציב, שמעניק לשנינו חיים. אם יידום לבו, חתכת גם את הצינורות שמספקים חמצן ללבי."

היתה פה הזדמנות למשהו טוב,

זה יכול היה להיות "שבועת רחל" השני,

או אפילו החורף המאה ואחת,

אבל זה לא, זה בסדר -

למרות שהיתה הזדמנות למשהו טוב...