“התפכחות (זעם) מאת פיליפ רות מרקי (מרקוס) גדל בניו ג’רזי של שנות החמישים (כמוני, אך בישראל) לאב קצב ולאם עקרת בית, המסייעת לו בעבודתו בקצבייה. שניהם נראים כקצבים: גופם גדול ושרירי, הם לבושים תמיד בבגדים אפורים ובסינר מוכתם דם. הם חותכים ובוצעים, תולשים גרונות של עופות, שוברים את מפרקתם, מגירים את דמם ואת שומנם, ומקנחים את ידיהם המטונפות בסינר הספוג שיירי בשר. לצמחונית שכמותי אלה קטעים קשים לקריאה, ועוד נחזור לכך. לצד התיאורים המוחשיים של הקצבייה, מופיעים גם תיאורים גסים ולא־רומנטיים (בעיני אשה) של מיניות: מציצה במכונית, זרמי שפיכה, התפעלות מן הפאלוס הגברי, ולאחר מכן טינוף חדרו של מרקי במעונות בכתמי זרע שסטודנט אחר פיזר על חפציו. מכלול זה מצביע על מה שבעיני רות הוא אמת יסודית: החייתיות איננה חטא שיש להסתיר אלא ערך בפני עצמו – חשיפה ליצרים ולגוף עד תום, חיים ללא מסכות, חיים של אותנטיות. תיאורי הקצבות, הקרב והמיניות אינם רק ציורים ריאליסטיים, אלא קריאה להכיר בכך שהחיים נשענים על גופניות, על אלימות ועל יצר. האדם הוא עוד חיה הנאבקת לשרוד בטבע. רות חושף את האבסורד שבניסיון להלבין את הדם או להכחיש את המיניות. קבלת החייתיות – גם אם היא מטרידה, בוטה ולעיתים אלימה – היא הדרך היחידה להיחלץ מן החיוורון. בכך מתבררת קרבתו של רות לניטשה: רות כמו ניטשה מבקר את "השופט החיוור" על כך שהוא כופה מוסר חיוור במקום חיים אותנטיים, יצריים וחייתיים. מול החייתיות הזו נצבים “השופטים החיוורים”, במובנו של ניטשה ( כה אמר זרתוסטרה, על הפושע החיוור, עמוד 90). אלה הם הכוחות החברתיים והתרבותיים שמבקשים לרסן את הדם, הבשר והתשוקה באמצעות חוקים, טקסים ומשמעת. בזעם (התפכחות) הם מתגלמים בדמויות ההורים החרדים, המורים בקולג’, והכמרים: כולם מציגים עצמם כמגוננים ומדריכים, אך בפועל פועלים מתוך פחד. הם חוששים מן הגוף ומן היצר, ולכן הופכים כל ביטוי של חיות לפשע. ניטשה מזהה בתופעה זו את “השופט החיוור” – מי שחייו עצמם חיוורים, נטולי עוצמה ויצר, ועל כן הוא נאלץ לשפוט אחרים בשם מוסר מדומיין. השופטים החיוורים אינם עוסקים באמת בקידוש החיים אלא בהלבנתם, בהכחשתם, והם עושים זאת באמצעות הפנמה של אשמה, פחד וציות. כך נוצרת תרבות של חיוורון: תרבות שמעדיפה שליטה וחוק על פני תשוקה ואותנטיות, ומבקשת להפוך את האדם לחסר־דם וחסר־חיות. אך החיוורון אינו נותר בידי השופטים החיוורים בלבד. מרקי מפנים מילדותו את המסר שעליו “לעשות את מה שצריך לעשות”, וכך גם האני שלו עצמו הופך לזירה של שיפוט מתמיד. ניסיונותיו למרוד – בעזיבת הבית, בסירוב לשיעורי הדת, בקשר עם אוליביה ובעימות עם ראש הקולג’ – אינם מתגבשים לכדי חירות מלאה, שכן כל בחירה מלוּוה בתחושת אשמה שהוטמעה בו מבעוד מועד. גם כאשר הוא נענה לדחפיו, קולו הפנימי כבר מציית לצו החיוור של החברה. ה“פשע” היחיד שהוא מבצע בפועל – הסכמה שחברו מהאחווה היהודית ימצא לו מחליף בשכר לשיעור דת – איננו מזיק לאיש, אך מתנפח לממד של חטא. כאן נחשף מנגנון השופט החיוור במלואו: החברה ממתינה לאירוע זעיר שיוכל לשמש לה כהצדקה לאשמה שהוטלה עליו מראש. בכך נעשה מרקי ל“פושע חיוור” במובן הניטשיאני – לא משום שביצע פשע מהותי, אלא משום שהמערכת כפתה עליו אשמה וחיפשה מעשה שיאשש אותה. הטרגדיה נחתמת במותו המבותר בשדה הקרב: לא מוות הרואי או בחירה מכרעת, אלא תוצאה חסרת תכלית של מעשה טפשי וזעיר, שמוביל אותו אל מכונת המלחמה. כך מתלכדות החייתיות והחיוורון: גופו של מרקי נחשף במלוא חומריותו החייתית – מבותר, מדמם, חסר תכלית – אך תחת שליטתה של חברה חיוורת שהפכה אותו לפושע עוד בטרם פשע. בסופו של דבר, מותו חסר־המשמעות של מרקי מאותת שאין מוצא מן הדילמה בין החייתיות לבין השיפוט החיוור. לא בחירה בחיים יצריים נטולי מסכות תציל אותו, ולא ציות לחוקי החברה. שני הקטבים נפגשים בסיום אחד: גופו של מרקי נבתר בשדה הקרב, כאילו כדי לומר שכל ניסיון לאמץ לחלוטין את החייתי או לחלופין את החיוור נדון לכישלון. בכך רות מותיר אותנו ללא תשובה מנחמת – לא אמירה שהחייתיות היא הדרך, ולא הכרזה שהציות הוא הפתרון – אלא בידיעה מטרידה שהאדם לכוד בין שני כוחות עזים שאין ליישב ביניהם. כמו ספר טוב, רות מעורר אותי לפקפוק עצמי. למה אני צמחונית? קריאתי בזעם (התפכחות) לוותה בתחושה גופנית חריפה, כמעט בלתי־נסבלת עבורי כצמחונית: תיאורי הדם, הבשר והקריעה בקצבייה ובשדה הקרב חשפו בפניי מציאות שלא ניתן להדחיק. במקום לעורר בי רק דחייה, הם הציתו בי הרהור כפירה: האם עצם הסירוב שלי לדם איננו עוד צורה של חיוורון, של דיכוי עצמי, מנגנון שנועד לטשטש את החייתיות שבי? הזיכרון משיחתי עם ציידי הלווייתנים באיי פארו העמיק הרהור זה. בעבורם, הים הוא “הגינה של הטבע”, מקור מחיה שבו לקיחת חיים איננה פשע אלא חלק ממחזור קיומי. במבט ניטשיאני, זו חוויה אנטי־חיוורת: חיים בתוך החייתיות ולא בניסיון להתרחק ממנה. כך הפכה קריאת רות להזמנה לחשוב מחדש על עמדתי המוסרית, ולראות בצמחונות לא רק מעשה של חמלה אלא אולי גם שיתוף פעולה עם מנגנון חברתי־תרבותי המבקש להרחיק את האדם מגופו ומיצריו. [התשובה שנתתי לעצמי בינתיים: אני לא נגד הצייד אלא נגד תעשיית הבשר האלימה]. שאלה נוספת שמהדהדת בקריאת הספר היא מהי הורות טובה. אצל רות ההורות נראית כמגוננת־יתר, חונקת, כזו שמטביעה בילד מסר קבוע של פחד ואשמה. ומול זה מתעוררת בי שאלה שאין לה מענה פשוט: מהי הורות נכונה? איך אפשר לגדל ילד כך שיכיר ביצריו ולא ייבהל מהם, ועם זאת ילמד לכבד את האחר ולא לפגוע? האם אפשר בכלל להחזיק את המתח הזה, או שהורות נידונה תמיד לנוע בין הגנה־יתר לבין שחרור מסוכן? אינני יודעת. השאלה נותרת פתוחה... פקפוק עצמי חמור מזה שעלה בי הוא למה אני בוחרת (לברוח ל) בקריאת ספרות בימים של זוועות (כמו הדהודי מלחמת קוריאה בספר של רות)? האם אין זו עוד דרך לברוח מן החייתיות, להתכנס במילים במקום בממשות של דם ובשר? להתעטף באינטלקטואליות במקום להתמודד עם החייתיות? אך נדמה לי שהספרות פועלת אחרת: היא איננה בורחת מהזוועה אלא מעניקה לה שפה, מבע, דימוי שניתן לעכל. היא מאפשרת להביט בחייתיות בעיניים — לא דרך מצלמות חדשותיות שמתעתעות במהירותן, אלא דרך סיפור שמתעקש לפרק ולתאר. ייתכן שזהו סוג של מרחק מגונן, אבל דווקא המרחק הזה הוא שמאפשר לגעת בבלתי־נסבל מבלי לקרוס מולו. לכן קריאה איננה בהכרח בריחה; היא יכולה להיות גם צורה של התמודדות עם החייתי, אופן להכיר בו, לתת לו מקום ולשאת אותו בתודעה. וכאן נוסף עוד רובד אישי: כבת ליוצאי שואה, בריחה מן החייתיות היא כמעט דפוס קיומי. כל חיי למדתי, במודע או שלא במודע, להתרחק מכל מה שנושא ריח של אלימות, דם או גוף. החייתיות נקשרה עבורי בזוועות שאי־אפשר לשאת, ולכן גם בבחירות מוסריות וחינוכיות שביקשו לייצר חיים “טהורים” יותר. אולי משום כך הפגישה עם רות מטלטלת כל כך: היא מאלצת אותי לשוב אל מה שניסיתי לברוח ממנו, להישיר מבט אל החייתיות שאינה נעלמת, לא בספרות ולא במציאות”

“התפכחות (זעם) מאת פיליפ רות מרקי (מרקוס) גדל בניו ג’רזי של שנות החמישים (כמוני, אך בישראל) לאב קצב ולאם עקרת בית, המסייעת לו בעבודתו בקצבייה. שניהם נראים כקצבים: גופם גדול ושרירי, הם לבושים תמיד בבגדים אפורים ובסינר מוכתם דם. הם חותכים ובוצעים, תולשים גרונות של עופות, שוברים את מפרקתם, מגירים את דמם ואת שומנם, ומקנחים את ידיהם המטונפות בסינר הספוג שיירי בשר. לצמחונית שכמותי אלה קטעים קשים לקריאה, ועוד נחזור לכך. לצד התיאורים המוחשיים של הקצבייה, מופיעים גם תיאורים גסים ולא־רומנטיים (בעיני אשה) של מיניות: מציצה במכונית, זרמי שפיכה, התפעלות מן הפאלוס הגברי, ולאחר מכן טינוף חדרו של מרקי במעונות בכתמי זרע שסטודנט אחר פיזר על חפציו. מכלול זה מצביע על מה שבעיני רות הוא אמת יסודית: החייתיות איננה חטא שיש להסתיר אלא ערך בפני עצמו – חשיפה ליצרים ולגוף עד תום, חיים ללא מסכות, חיים של אותנטיות. תיאורי הקצבות, הקרב והמיניות אינם רק ציורים ריאליסטיים, אלא קריאה להכיר בכך שהחיים נשענים על גופניות, על אלימות ועל יצר. האדם הוא עוד חיה הנאבקת לשרוד בטבע. רות חושף את האבסורד שבניסיון להלבין את הדם או להכחיש את המיניות. קבלת החייתיות – גם אם היא מטרידה, בוטה ולעיתים אלימה – היא הדרך היחידה להיחלץ מן החיוורון. בכך מתבררת קרבתו של רות לניטשה: רות כמו ניטשה מבקר את "השופט החיוור" על כך שהוא כופה מוסר חיוור במקום חיים אותנטיים, יצריים וחייתיים. מול החייתיות הזו נצבים “השופטים החיוורים”, במובנו של ניטשה ( כה אמר זרתוסטרה, על הפושע החיוור, עמוד 90). אלה הם הכוחות החברתיים והתרבותיים שמבקשים לרסן את הדם, הבשר והתשוקה באמצעות חוקים, טקסים ומשמעת. בזעם (התפכחות) הם מתגלמים בדמויות ההורים החרדים, המורים בקולג’, והכמרים: כולם מציגים עצמם כמגוננים ומדריכים, אך בפועל פועלים מתוך פחד. הם חוששים מן הגוף ומן היצר, ולכן הופכים כל ביטוי של חיות לפשע. ניטשה מזהה בתופעה זו את “השופט החיוור” – מי שחייו עצמם חיוורים, נטולי עוצמה ויצר, ועל כן הוא נאלץ לשפוט אחרים בשם מוסר מדומיין. השופטים החיוורים אינם עוסקים באמת בקידוש החיים אלא בהלבנתם, בהכחשתם, והם עושים זאת באמצעות הפנמה של אשמה, פחד וציות. כך נוצרת תרבות של חיוורון: תרבות שמעדיפה שליטה וחוק על פני תשוקה ואותנטיות, ומבקשת להפוך את האדם לחסר־דם וחסר־חיות. אך החיוורון אינו נותר בידי השופטים החיוורים בלבד. מרקי מפנים מילדותו את המסר שעליו “לעשות את מה שצריך לעשות”, וכך גם האני שלו עצמו הופך לזירה של שיפוט מתמיד. ניסיונותיו למרוד – בעזיבת הבית, בסירוב לשיעורי הדת, בקשר עם אוליביה ובעימות עם ראש הקולג’ – אינם מתגבשים לכדי חירות מלאה, שכן כל בחירה מלוּוה בתחושת אשמה שהוטמעה בו מבעוד מועד. גם כאשר הוא נענה לדחפיו, קולו הפנימי כבר מציית לצו החיוור של החברה. ה“פשע” היחיד שהוא מבצע בפועל – הסכמה שחברו מהאחווה היהודית ימצא לו מחליף בשכר לשיעור דת – איננו מזיק לאיש, אך מתנפח לממד של חטא. כאן נחשף מנגנון השופט החיוור במלואו: החברה ממתינה לאירוע זעיר שיוכל לשמש לה כהצדקה לאשמה שהוטלה עליו מראש. בכך נעשה מרקי ל“פושע חיוור” במובן הניטשיאני – לא משום שביצע פשע מהותי, אלא משום שהמערכת כפתה עליו אשמה וחיפשה מעשה שיאשש אותה. הטרגדיה נחתמת במותו המבותר בשדה הקרב: לא מוות הרואי או בחירה מכרעת, אלא תוצאה חסרת תכלית של מעשה טפשי וזעיר, שמוביל אותו אל מכונת המלחמה. כך מתלכדות החייתיות והחיוורון: גופו של מרקי נחשף במלוא חומריותו החייתית – מבותר, מדמם, חסר תכלית – אך תחת שליטתה של חברה חיוורת שהפכה אותו לפושע עוד בטרם פשע. בסופו של דבר, מותו חסר־המשמעות של מרקי מאותת שאין מוצא מן הדילמה בין החייתיות לבין השיפוט החיוור. לא בחירה בחיים יצריים נטולי מסכות תציל אותו, ולא ציות לחוקי החברה. שני הקטבים נפגשים בסיום אחד: גופו של מרקי נבתר בשדה הקרב, כאילו כדי לומר שכל ניסיון לאמץ לחלוטין את החייתי או לחלופין את החיוור נדון לכישלון. בכך רות מותיר אותנו ללא תשובה מנחמת – לא אמירה שהחייתיות היא הדרך, ולא הכרזה שהציות הוא הפתרון – אלא בידיעה מטרידה שהאדם לכוד בין שני כוחות עזים שאין ליישב ביניהם. כמו ספר טוב, רות מעורר אותי לפקפוק עצמי. למה אני צמחונית? קריאתי בזעם (התפכחות) לוותה בתחושה גופנית חריפה, כמעט בלתי־נסבלת עבורי כצמחונית: תיאורי הדם, הבשר והקריעה בקצבייה ובשדה הקרב חשפו בפניי מציאות שלא ניתן להדחיק. במקום לעורר בי רק דחייה, הם הציתו בי הרהור כפירה: האם עצם הסירוב שלי לדם איננו עוד צורה של חיוורון, של דיכוי עצמי, מנגנון שנועד לטשטש את החייתיות שבי? הזיכרון משיחתי עם ציידי הלווייתנים באיי פארו העמיק הרהור זה. בעבורם, הים הוא “הגינה של הטבע”, מקור מחיה שבו לקיחת חיים איננה פשע אלא חלק ממחזור קיומי. במבט ניטשיאני, זו חוויה אנטי־חיוורת: חיים בתוך החייתיות ולא בניסיון להתרחק ממנה. כך הפכה קריאת רות להזמנה לחשוב מחדש על עמדתי המוסרית, ולראות בצמחונות לא רק מעשה של חמלה אלא אולי גם שיתוף פעולה עם מנגנון חברתי־תרבותי המבקש להרחיק את האדם מגופו ומיצריו. [התשובה שנתתי לעצמי בינתיים: אני לא נגד הצייד אלא נגד תעשיית הבשר האלימה]. שאלה נוספת שמהדהדת בקריאת הספר היא מהי הורות טובה. אצל רות ההורות נראית כמגוננת־יתר, חונקת, כזו שמטביעה בילד מסר קבוע של פחד ואשמה. ומול זה מתעוררת בי שאלה שאין לה מענה פשוט: מהי הורות נכונה? איך אפשר לגדל ילד כך שיכיר ביצריו ולא ייבהל מהם, ועם זאת ילמד לכבד את האחר ולא לפגוע? האם אפשר בכלל להחזיק את המתח הזה, או שהורות נידונה תמיד לנוע בין הגנה־יתר לבין שחרור מסוכן? אינני יודעת. השאלה נותרת פתוחה... פקפוק עצמי חמור מזה שעלה בי הוא למה אני בוחרת (לברוח ל) בקריאת ספרות בימים של זוועות (כמו הדהודי מלחמת קוריאה בספר של רות)? האם אין זו עוד דרך לברוח מן החייתיות, להתכנס במילים במקום בממשות של דם ובשר? להתעטף באינטלקטואליות במקום להתמודד עם החייתיות? אך נדמה לי שהספרות פועלת אחרת: היא איננה בורחת מהזוועה אלא מעניקה לה שפה, מבע, דימוי שניתן לעכל. היא מאפשרת להביט בחייתיות בעיניים — לא דרך מצלמות חדשותיות שמתעתעות במהירותן, אלא דרך סיפור שמתעקש לפרק ולתאר. ייתכן שזהו סוג של מרחק מגונן, אבל דווקא המרחק הזה הוא שמאפשר לגעת בבלתי־נסבל מבלי לקרוס מולו. לכן קריאה איננה בהכרח בריחה; היא יכולה להיות גם צורה של התמודדות עם החייתי, אופן להכיר בו, לתת לו מקום ולשאת אותו בתודעה. וכאן נוסף עוד רובד אישי: כבת ליוצאי שואה, בריחה מן החייתיות היא כמעט דפוס קיומי. כל חיי למדתי, במודע או שלא במודע, להתרחק מכל מה שנושא ריח של אלימות, דם או גוף. החייתיות נקשרה עבורי בזוועות שאי־אפשר לשאת, ולכן גם בבחירות מוסריות וחינוכיות שביקשו לייצר חיים “טהורים” יותר. אולי משום כך הפגישה עם רות מטלטלת כל כך: היא מאלצת אותי לשוב אל מה שניסיתי לברוח ממנו, להישיר מבט אל החייתיות שאינה נעלמת, לא בספרות ולא במציאות”