היום, הדור השני והשלישי לשואה, נמצאים במקום שונה מאלו של הנפגעים הישירים ממנה. הראשונים מדברים על חוויות ישירות וממשיות.
הדור שלאחריו, כבר מודע לתהליכים, היסטוריה ורקע.
אירועים שגבלו בג'נוסייד, רצח עם, וקבלו תגובה אדישה כמו הרצח ההדדי של ההוטו והטוטסי ברואנדה, כמו השימוש המרדד במילה שואה בוויכוחים בארץ ובעולם, יצרה ניכור מסוים וקהות תחושות אל השואה האמתית.
מדי פעם הבליח אירוע שגרם להזכיר, לחדש ולענן את זכר השואה, כמו הבאתו של אייכמן לארץ והעמדתו לדין, או הסרט "שואה" של קלוד לנצמן.
ובתוך עולם זה מופיע ספר על לבוב, עיר שעברה "בעלים" במאה העשרים ובתוכה משפחה אחת, בוכהולץ, שענפיה משתרגים לכיוונים שונים. אלו הנשארים נספים בשואה ואלו שהסתלקו משם ומוינה,לצרפת לחיי מסתור ואחר כך התערות בצרפת שלאחר המלחמה.
לאוטרפרכט, נצר של משפחת בוכהולץ,פותח פרויקט הזנק משפטי, להגדרה והכרה ב "פשעים כנגד האנושות" ו"רצח עם" ג'נוסייד, חלק מהלקסיקון המשפטי הבינלאומי.
על סמך הגדרות אלו נשפטה ההנהגה הנאצית, ואפילו המנהיגים בבלקן כמו סרביה ואחרים.
המייחד את הספר היא דרך הכתיבה. מצד אחד הסופר מלווה כהיסטוריון את העיר, ואותה משפחה מצומצמת. באותו זמן הוא מלווה את חייהם והתנהגותם של חלאות כמו הנס פרנק, המושל של פולין ומשפחתו בהיותם חלק מהמנגנון הנאצי, דרך משפטי נירנברג והבן שגדל להיות אנטי נאצי.
יש בספר זה קסם משונה. בכל צעד הייתה בי סקרנות כיצד תיבנה העלילה ויימשך הסיפור. לדוגמה, במשפטי נירנברג, מוצג התהליך של משפטו של פרנק יחד עם עשרים אחרים. הספר מציג את התהליך לשילוב שתילת המושגים של פשעים נגד האנושות ורצח עם.
לדעתי זאת אומנות של כתיבת סיפור היסטורי במיטבה.
