“לפני הרבה שנים הכרתי משפחה אחת – אבא, אמא ושלושה ילדים – שבלבלה אותי לגמרי. כולם היו נבונים, משכילים, לכאורה קשורים באותם גנים, אבל היה נדמה שכל אחד מהם הוא צמח שגדל פרא לכיוון אחר, עד שהמשפחה כולה נראתה כמו תלכיד או אוסף לא-הסתברותי של טיפוסים מעוררי תמיהה. היו ביניהם כאלה שעל-פניו נראו המוצלחים במשפחה, כלומר – כאלה שבעיקר הדבש ניכר בהם, והיו ביניהם כאלה שצעקו כל-כך הרבה עוקץ, עד שראית בהם את הדבש רק בחריצים קטנטנים, כשמאוד השתדלת. משפחת נתנזון שמתוארת להפליא בספר הזה, היא משפחה כזאת. האב, נתי, הוא כוורן שקט ומופנם שנשוי לרינה, מנהלת בית-ספר צינית ועגמומית שחולה במחלת כליות קשה, ויחד הם הוריהם של עמליה ואורי. עמליה היא בכורה קלאסית – נבונה, רגישה, מחזיקה עבור האחרים הרבה מן העוקץ, ואורי הוא עבריין נוגע-ללב שהולך ומסתבך בדרכו המשונה והנאיבית לבקש לעצמו קצת דבש. כמו ששם הספר מרמז – הוא באמת עוסק בחלקים הדבשיים ובחלקים העוקצניים, בחיים ובמוות. הפרקים הם בעצם קולותיהם לסירוגין של נתי, עמליה ואורי, מחציתם מסופרים ב-2014 ומחציתם ב-1999. לאט לאט, הסיפורים והרצף העלילתי הולכים ומתעבים ומשתלבים לאחד, ונרקם מול עינינו הסיפור המשפחתי הנוגע-ללב בעיקר סביב מחלתה של האם רינה. הכתיבה של ערן בר-גיל משובחת, קולחת, ולדעתי היא מהאמינות שפגשתי בהן. הוא מיטיב לתאר את הטבע הנוגה מעיניו של נתי כמו שמיטיב לדבר "בגובה העיניים" מפיו של אורי, ובכל אחד מהמצבים הללו הוא משכנע ומוביל לקריאה סוחפת שלעתים אפילו גרמה לי להצטער על שהפרק הסתיים. בין אם הסיפור אמין ובין אם לא, הוא סיפור ישראלי שמתרחש כולו (כמעט) בגבולות השפלה הצרים, בין מכוורת לבין פיצוצייה, בין מועדון הימורים לבין בית צמוד-קרקע, והדמויות מצליחות להיות בו-זמנית מתוקות וצורמות, פיקחות ונאיביות, אמיצות ורכרוכיות, ובכך להמחיש עד כמה כל הדבש וכל העוקץ וכל החיים וכל המוות הם מנת חלקה של משפחה נורמטיבית לכאורה אבל בעצם טעונה, טעונה, טעונה. אפשר היה "לתחכם" חלק מהדיאלוגים ברמה אחת, וגם לקצר בכמה עשרות עמודים באמצעות ניפוי של חלק מהתיאורים. בנוסף, החלקים של 2014 כוללים גם המון זכרונות ורטרוספקטיבות על שנים קודמות, שזה אחלה, אבל אז כבר לא ברור לי אם המתואר קרה לפני 3 או 5 שנים, ובנקודות האלה תהיתי אם לא היה עדיף פשוט להוסיף פרק מ, נניח, 2001 ולהקל על הבנת רצף האירועים. בסך הכל זהו ספר נהדר שלעונג הוא לי לכתוב את הביקורת הראשונה לגביו באתר.”

“אני אוהבת את הכתיבה של בר-גיל, קראתי את כל ספרי הפרוזה שלו, ולטעמי הספר הזה הוא ה-ספר שלו. יכולת הניסוח שלו ובניית הדמויות הופכת כל דמות לכזו שהקורא מרגיש שהוא מכיר אותה מאז ומתמיד. והמלאות של הדמויות הופכת אותן למוחשיות. על הדבש ועל המוות הוא סיפור משפחתי המסופר בשלושה קולות, ונע על שני צירי זמן. שנת 1999 ושנת 2014. סוף שנת 1999, העולם כולו בציפייה לראות אם ואיך ישפיע באג 2000, ומשהו שקרה ביום האחרון של המילניום קושר את שני הזמנים זה לזה. משפחת נתנזון מתגוררת במושב ליד בסיס חצרים. האב נתי הוא כוורן, האם רינה היא אשת חינוך מסורה שחינכה הרבה דורות של ילדים וטיפסה בסולם התפקידים. האחות הגדולה עמליה היא דיילת אויר והאח הצעיר נתי שמגדיר עצמו כ"איש עסקים". אלא שמאחורי המילים המנופחות האלו עומד בעצם עבריין שהעסקים היחידים שהוא עושה זה פריצות לבתים וגניבות. אהבתי את הדיסוננס בין עולמה של עמליה לעולמו של אורי. היא הדיילת שחוצה גבולות ורואה עולם, ואילו הוא זה שעובר את הגבול עד לנקודת האל חזור, בין המותר לאסור ומכיר את העולם על צדדיו האפלים. הסיפור נפתח בשנת 2014 כשנתי החוזר מחדר הרדייה, מוצא את אשתו רינה שרועה על הרצפה. רינה סבלה הרבה שנים ממחלת הסוכרת עד שהמחלה נתנה בה עוד מכה והביאה לכשל של הכליות עד שנזקקה לתרומת כליה. ומפה הסיפור נע על שני צירי הזמן והקורא לומד על השתלשלות העניינים המשפחתית הלא פשוטה. תיאודור הסבורג אמר פעם שהדבר הכי חשוב שאבא יכול לעשות בשביל הילדים שלו הוא לאהוב את אמא שלהם. אז זהו, שאומנם הסיפור מובא בשלושה קולות: של נתי, עמליה, ואורי. קולה של האם רינה נעדר אומנם, אבל היא הציר המרכזי בסיפור ונדמה שכולם באים חשבון איתה. היא , אשת החינוך הדגולה והכל כך מוערכת, דווקא היא כשלה עם בנה שלה, זה שהביא חרפה גדולה על המשפחה, והפך אותה להיות הסנדלר שהולך יחף. בר-גיל מעלה נושא מאוד מורכב. על משפחתיות, ובעיקר על הורות. אהבה הורית. נדמה שאהבה של הורה לילד היא דבר גמיש ובעל הכלה אין סופית. האומנם? ואיזה מחיר היא גובה? אהבתי את הדילוג בכתיבה מגוף ראשון (בקולו של אורי) לגוף שלישי (בקולם של נתי ועמליה). בדרך כלל השינויים האלו מעייפים אותי. לא הפעם. ואהבתי את עולמו של הכוורן, שמחתי ללמוד דבר או שניים על הנושא המרתק הזה. גם הסוף הפתוח היה במקום ואיפשר פתח לאופטימיות. מצוין.”

“הספר על הדבש ועל המוות מספר את סיפורה של משפחה, לכאורה משפחה רגילה לחלוטין, הגרה במושב. האב כוורן, האם מנהלת בית ספר לשעבר שפרשה עקב מחלה, הבת דיילת – והבן, הבן הוא הכבשה השחורה במשפחה – איך שהוא במשפחה רגילה שכזאת ודווקא למנהלת בית הספר יש בן שהוא עבריין. הספר, כמו ספרים רבים שקראתי לאחרונה מוגש מפי שלוש דמויות שונות. תחילה אנו פוגשים באב המשפחה – נתי, אנו פוגשים בו כשהוא חוזר מעבודתו במשק ומוצא את אשתו, רינה, חסרת הכרה, זו לא הפעם הראשונה, היא מושתלת כליה וחולת סוכרת קשה. הפרק מסתיים בנסיעתם לבית החולים, "רינה מניחה את ידה על כפו הגדולה שעל ידית ההילוכים, כמו נייר שעוטף אבן במשחק אבן – נייר – ומספריים." אהבתי את השורה הזו כי הרבה אהבה, חיבה ומגע כבר אין בין בני הזוג הזה, ודווקא ברגע הזה, בנסיעה לבית החולים שרינה מתנגדת אליה ונתי הוא הדוחף, מתגלה מעשה של חיבה מצידה של רינה. הפרק הבא עובר לדמות אחרת, שונה לגמרי, אורי, וגם לזמן אחר לשנת 1999 חמש שנים לאחור. אני לא תמיד מחבבת את הטכניקה הזאת של ריבוי קולות שהיא פופולארית מאוד לאחרונה. נכנסתי לסיפורם של נתן ורינה ולא הבנתי למה אני צריכה להתחיל סיפור חדש. אבל הכתיבה הטובה גרמה לי להמשיך לקרוא והתרשמתי מיכולתו של הסופר לעבור לקול אחר, שונה כל כך. אורי הוא סיפור שונה לגמרי – הקול שלו הוא בגוף ראשון, בניגוד לקול המספר של נתי ורינה. הוא עבריין ואנחנו פוגשים אותו בעת ביצוע פשע, העולם העברייני שלא פגשתי הרבה ייצוגים שלו בספרות העברית, מתואר נהדר דרך סיפורו של אורי. מדגי הרקק ועד לכרישים הגדולים, אנחנו מלווים אותו בפריצות, בהימורים וגם בכלא. אורי מחפש הכרה והערכה בעולם שבחר להשתייך אליו. "כי עוד לא הרבה זמן יכבדו אותי ויעריכו אותי על מי שאני באמת, ואף אחד לא יגיד לי יותר מה לעשות". בפרק הבא, שוב בשנת 1999, אנו פוגשים בקול נוסף, הפעם זו עמליה, הבת הבכורה, היא בפריז, ומקבלת שיחת טלפון מאמה שלה, תוך כדי השיחה המשעשעת, אנו מבינים שעמליה היא בתם של נתי ורינה. היא גרה בפריז, ועברה שם טראומה רצינית, היא כמעט נאנסה. עוד דבר שמתבהר בשיחה הוא שאורי העבריין מהפרק הקודם, הוא אחיה של עמליה, ובנם של נתי ונירה. וכך כל הדמויות הוצבו על לוח השחמט בנקודת הפתיחה. בהמשך מתברר שאורי ישב בכלא, והשתחרר בזכות תרומת כליה לאמו, איתה יש לו יחסים קשים, הוריו לא מצליחים להבין איך יכול להיות שהילד שלהם בחר להיות עבריין. הקשר החזק הוא בינו לבין עמליה שמקבלת אותו כמו שהוא. בהמשך מתואר סיפור אהבה, שנרקם בין אורי לבין עולה מרוסיה דילרית בקזינו לא חוקי שמסתיים באופן מפתיע. גם לעמליה סיפור אהבה לא שגרתי עם גבר מבוגר, איש עסקים אמיד, ונתי מנהל רומן אסור עם עובדת זרה במושב. ערן בר גיל בחר לספר על דמויות שכולן חיות במעין פריפריה – גיאוגרפית במושב מיישובי גדרות, חברתית, חברה עבריינית, עולה שהיא דילרית ועובדת זרה. הוא מעמת אותם מול הנורמטיביות החיוורת של נתי ורינה. רינה היא אשת חינוך ואינה יכולה לקבל את אורי, היא גם חושדת במניעיו כשהוא תורם לה כליה, ואולי בגלל זה ההשתלה נכשלת בסופו של דבר, ולאחר שבע שנים היא מתמוטטת ומתה. מותה מכנס את בני המשפחה לשבעה, אורי מקבל חופשה מבית הכלא, ועמליה מגיעה גם היא לבית במושב, בין האורחים הבאים וההולכים זהו גם זמן לחשבון נפש. נתי – "ועכשיו בחלוף הזמן, האם הוא כבר יכול לזהות את נקודת העיוורון, להבין היכן סירב להישיר מבט… סלידתו של אורי מהצופים, והתיעוב הארסי שחש כלפי כל מסגרת… אבל מה בכלל היה אפשר לעשות, בטח לא להכניס לו מפעם לפעם סטירה, כמו שטענה רינה והעלתה כך את חמתו. …תלתה כך את כל האשמה בו, בעוד היא מושכת את ידה מכל זה…" וזוהי השאלה החשובה שעליה מנסה לענות הספר – מה קורה כשנולד לך ילד שלא קל לאהוב, להתגאות בו, ילד שמתנהג בדיוק הפוך לדרך החיים שלך, לערכים שלך? קל לאהוב ילד הדומה לך, המעורר גאווה, אבל פעמים רבות הילדים שלנו שונים מאיתנו, בטרפרמנט, בהתנהגות, בתחומי העניין, בסט הערכים – מעניין שדווקא רינה אשת החינוך היא הראשונה להתנער מאורי, המסב לה בושה, בעוד נתי הכוורן והחקלאי הקרוב יותר לטבע והמופנם יותר, מצליח להתמודד בגמישות רבה יותר עם המצב, עמליה שהיא הדמות האהובה עלי בספר, אינה שופטת את אורי, הוא נשאר אחיה האהוב, והיא אכן הקרובה אליו ביותר. בסוף עליהם לבחור, ברור מה הייתה רינה בוחרת, נתי ועמליה בחרו אחרת, בחירה מעניינת שמראה איפה המחויבות והאהבה שלהם נמצאים. שאלה זו לגבי אהבה ומחויבת כשהילד מתנהג ההפך מכל הציפיות, ואיך זה משפיע על כל אחד מבני המשפחה היא שאלה שעליה מנסים לענות ספרים נוספים – ביניהם חייבים לדבר על קווין, המצוין שגם עובד לספר, וילד רע של יעל שכנאי, עליו כתבתי בעבר. וארוחת ערב של הרמן קוך שגם הוא עובד לסרט. ילד רע, יעל שכנאי ארוחת הערב חייבים לדבר על קווין שורה תחתונה: ספר טוב הכתוב היטב, על בחירות, ועל מה מרכיב משפחות? שבסוף גם נותן תקווה בדרכו הייחודית. אהבתי מאוד. * אשמח ללוות גם אתכם לאורך הדרך בכתיבת ובעריכת הספר. מוזמנים ליצור קשר דרך האתר. שלומית ליקה ספר משלך”

“עלילותיה של משפחה ישראלית ממושב באזור השפלה נפרשות בספר ונכתבות בשלושה קולות - האב, נתי - כוורן שגר במושב עם רינה אשתו, מנהלת בית ספר ואשת ערכים, שלאחרונה חלתה בכליות ומצבה מידרדר, הבת, עמליה - דיילת צעירה, והבן - עליו הסיפור בעצם, אורי, שהיה תמיד ילד בעייתי ובגר להיות סוג של עבריין. הספר מאוד ישראלי, כתוב בצורה נפלאה ומתאר את התמודדות שלושת הצדדים(לעתים אפילו 4, כי גם הצד של רינה מופיע דרך הדמויות האחרות) עם החיים עצמם, ועם מקרים טראגיים שקורים להם. מאוד אהבתי את הספר, את התיאורים הפשוטים לעתים ועם זאת - מאוד מכניסים לאווירה ועוזרים לקורא למקם את עצמו בסיטואציה. לטעמי הספר קצר מדי - הייתי שמחה לשמוע עוד על אורי - מה בדיוק גרם לו להיהפך למה שהוא? האם הייתה הפרעה פסיכולוגית/שכלתנית כלשהי? אולי בספר הבא....”

“לפני הרבה שנים הכרתי משפחה אחת – אבא, אמא ושלושה ילדים – שבלבלה אותי לגמרי. כולם היו נבונים, משכילים, לכאורה קשורים באותם גנים, אבל היה נדמה שכל אחד מהם הוא צמח שגדל פרא לכיוון אחר, עד שהמשפחה כולה נראתה כמו תלכיד או אוסף לא-הסתברותי של טיפוסים מעוררי תמיהה. היו ביניהם כאלה שעל-פניו נראו המוצלחים במשפחה, כלומר – כאלה שבעיקר הדבש ניכר בהם, והיו ביניהם כאלה שצעקו כל-כך הרבה עוקץ, עד שראית בהם את הדבש רק בחריצים קטנטנים, כשמאוד השתדלת. משפחת נתנזון שמתוארת להפליא בספר הזה, היא משפחה כזאת. האב, נתי, הוא כוורן שקט ומופנם שנשוי לרינה, מנהלת בית-ספר צינית ועגמומית שחולה במחלת כליות קשה, ויחד הם הוריהם של עמליה ואורי. עמליה היא בכורה קלאסית – נבונה, רגישה, מחזיקה עבור האחרים הרבה מן העוקץ, ואורי הוא עבריין נוגע-ללב שהולך ומסתבך בדרכו המשונה והנאיבית לבקש לעצמו קצת דבש. כמו ששם הספר מרמז – הוא באמת עוסק בחלקים הדבשיים ובחלקים העוקצניים, בחיים ובמוות. הפרקים הם בעצם קולותיהם לסירוגין של נתי, עמליה ואורי, מחציתם מסופרים ב-2014 ומחציתם ב-1999. לאט לאט, הסיפורים והרצף העלילתי הולכים ומתעבים ומשתלבים לאחד, ונרקם מול עינינו הסיפור המשפחתי הנוגע-ללב בעיקר סביב מחלתה של האם רינה. הכתיבה של ערן בר-גיל משובחת, קולחת, ולדעתי היא מהאמינות שפגשתי בהן. הוא מיטיב לתאר את הטבע הנוגה מעיניו של נתי כמו שמיטיב לדבר "בגובה העיניים" מפיו של אורי, ובכל אחד מהמצבים הללו הוא משכנע ומוביל לקריאה סוחפת שלעתים אפילו גרמה לי להצטער על שהפרק הסתיים. בין אם הסיפור אמין ובין אם לא, הוא סיפור ישראלי שמתרחש כולו (כמעט) בגבולות השפלה הצרים, בין מכוורת לבין פיצוצייה, בין מועדון הימורים לבין בית צמוד-קרקע, והדמויות מצליחות להיות בו-זמנית מתוקות וצורמות, פיקחות ונאיביות, אמיצות ורכרוכיות, ובכך להמחיש עד כמה כל הדבש וכל העוקץ וכל החיים וכל המוות הם מנת חלקה של משפחה נורמטיבית לכאורה אבל בעצם טעונה, טעונה, טעונה. אפשר היה "לתחכם" חלק מהדיאלוגים ברמה אחת, וגם לקצר בכמה עשרות עמודים באמצעות ניפוי של חלק מהתיאורים. בנוסף, החלקים של 2014 כוללים גם המון זכרונות ורטרוספקטיבות על שנים קודמות, שזה אחלה, אבל אז כבר לא ברור לי אם המתואר קרה לפני 3 או 5 שנים, ובנקודות האלה תהיתי אם לא היה עדיף פשוט להוסיף פרק מ, נניח, 2001 ולהקל על הבנת רצף האירועים. בסך הכל זהו ספר נהדר שלעונג הוא לי לכתוב את הביקורת הראשונה לגביו באתר.”

“אני אוהבת את הכתיבה של בר-גיל, קראתי את כל ספרי הפרוזה שלו, ולטעמי הספר הזה הוא ה-ספר שלו. יכולת הניסוח שלו ובניית הדמויות הופכת כל דמות לכזו שהקורא מרגיש שהוא מכיר אותה מאז ומתמיד. והמלאות של הדמויות הופכת אותן למוחשיות. על הדבש ועל המוות הוא סיפור משפחתי המסופר בשלושה קולות, ונע על שני צירי זמן. שנת 1999 ושנת 2014. סוף שנת 1999, העולם כולו בציפייה לראות אם ואיך ישפיע באג 2000, ומשהו שקרה ביום האחרון של המילניום קושר את שני הזמנים זה לזה. משפחת נתנזון מתגוררת במושב ליד בסיס חצרים. האב נתי הוא כוורן, האם רינה היא אשת חינוך מסורה שחינכה הרבה דורות של ילדים וטיפסה בסולם התפקידים. האחות הגדולה עמליה היא דיילת אויר והאח הצעיר נתי שמגדיר עצמו כ"איש עסקים". אלא שמאחורי המילים המנופחות האלו עומד בעצם עבריין שהעסקים היחידים שהוא עושה זה פריצות לבתים וגניבות. אהבתי את הדיסוננס בין עולמה של עמליה לעולמו של אורי. היא הדיילת שחוצה גבולות ורואה עולם, ואילו הוא זה שעובר את הגבול עד לנקודת האל חזור, בין המותר לאסור ומכיר את העולם על צדדיו האפלים. הסיפור נפתח בשנת 2014 כשנתי החוזר מחדר הרדייה, מוצא את אשתו רינה שרועה על הרצפה. רינה סבלה הרבה שנים ממחלת הסוכרת עד שהמחלה נתנה בה עוד מכה והביאה לכשל של הכליות עד שנזקקה לתרומת כליה. ומפה הסיפור נע על שני צירי הזמן והקורא לומד על השתלשלות העניינים המשפחתית הלא פשוטה. תיאודור הסבורג אמר פעם שהדבר הכי חשוב שאבא יכול לעשות בשביל הילדים שלו הוא לאהוב את אמא שלהם. אז זהו, שאומנם הסיפור מובא בשלושה קולות: של נתי, עמליה, ואורי. קולה של האם רינה נעדר אומנם, אבל היא הציר המרכזי בסיפור ונדמה שכולם באים חשבון איתה. היא , אשת החינוך הדגולה והכל כך מוערכת, דווקא היא כשלה עם בנה שלה, זה שהביא חרפה גדולה על המשפחה, והפך אותה להיות הסנדלר שהולך יחף. בר-גיל מעלה נושא מאוד מורכב. על משפחתיות, ובעיקר על הורות. אהבה הורית. נדמה שאהבה של הורה לילד היא דבר גמיש ובעל הכלה אין סופית. האומנם? ואיזה מחיר היא גובה? אהבתי את הדילוג בכתיבה מגוף ראשון (בקולו של אורי) לגוף שלישי (בקולם של נתי ועמליה). בדרך כלל השינויים האלו מעייפים אותי. לא הפעם. ואהבתי את עולמו של הכוורן, שמחתי ללמוד דבר או שניים על הנושא המרתק הזה. גם הסוף הפתוח היה במקום ואיפשר פתח לאופטימיות. מצוין.”

“הספר על הדבש ועל המוות מספר את סיפורה של משפחה, לכאורה משפחה רגילה לחלוטין, הגרה במושב. האב כוורן, האם מנהלת בית ספר לשעבר שפרשה עקב מחלה, הבת דיילת – והבן, הבן הוא הכבשה השחורה במשפחה – איך שהוא במשפחה רגילה שכזאת ודווקא למנהלת בית הספר יש בן שהוא עבריין. הספר, כמו ספרים רבים שקראתי לאחרונה מוגש מפי שלוש דמויות שונות. תחילה אנו פוגשים באב המשפחה – נתי, אנו פוגשים בו כשהוא חוזר מעבודתו במשק ומוצא את אשתו, רינה, חסרת הכרה, זו לא הפעם הראשונה, היא מושתלת כליה וחולת סוכרת קשה. הפרק מסתיים בנסיעתם לבית החולים, "רינה מניחה את ידה על כפו הגדולה שעל ידית ההילוכים, כמו נייר שעוטף אבן במשחק אבן – נייר – ומספריים." אהבתי את השורה הזו כי הרבה אהבה, חיבה ומגע כבר אין בין בני הזוג הזה, ודווקא ברגע הזה, בנסיעה לבית החולים שרינה מתנגדת אליה ונתי הוא הדוחף, מתגלה מעשה של חיבה מצידה של רינה. הפרק הבא עובר לדמות אחרת, שונה לגמרי, אורי, וגם לזמן אחר לשנת 1999 חמש שנים לאחור. אני לא תמיד מחבבת את הטכניקה הזאת של ריבוי קולות שהיא פופולארית מאוד לאחרונה. נכנסתי לסיפורם של נתן ורינה ולא הבנתי למה אני צריכה להתחיל סיפור חדש. אבל הכתיבה הטובה גרמה לי להמשיך לקרוא והתרשמתי מיכולתו של הסופר לעבור לקול אחר, שונה כל כך. אורי הוא סיפור שונה לגמרי – הקול שלו הוא בגוף ראשון, בניגוד לקול המספר של נתי ורינה. הוא עבריין ואנחנו פוגשים אותו בעת ביצוע פשע, העולם העברייני שלא פגשתי הרבה ייצוגים שלו בספרות העברית, מתואר נהדר דרך סיפורו של אורי. מדגי הרקק ועד לכרישים הגדולים, אנחנו מלווים אותו בפריצות, בהימורים וגם בכלא. אורי מחפש הכרה והערכה בעולם שבחר להשתייך אליו. "כי עוד לא הרבה זמן יכבדו אותי ויעריכו אותי על מי שאני באמת, ואף אחד לא יגיד לי יותר מה לעשות". בפרק הבא, שוב בשנת 1999, אנו פוגשים בקול נוסף, הפעם זו עמליה, הבת הבכורה, היא בפריז, ומקבלת שיחת טלפון מאמה שלה, תוך כדי השיחה המשעשעת, אנו מבינים שעמליה היא בתם של נתי ורינה. היא גרה בפריז, ועברה שם טראומה רצינית, היא כמעט נאנסה. עוד דבר שמתבהר בשיחה הוא שאורי העבריין מהפרק הקודם, הוא אחיה של עמליה, ובנם של נתי ונירה. וכך כל הדמויות הוצבו על לוח השחמט בנקודת הפתיחה. בהמשך מתברר שאורי ישב בכלא, והשתחרר בזכות תרומת כליה לאמו, איתה יש לו יחסים קשים, הוריו לא מצליחים להבין איך יכול להיות שהילד שלהם בחר להיות עבריין. הקשר החזק הוא בינו לבין עמליה שמקבלת אותו כמו שהוא. בהמשך מתואר סיפור אהבה, שנרקם בין אורי לבין עולה מרוסיה דילרית בקזינו לא חוקי שמסתיים באופן מפתיע. גם לעמליה סיפור אהבה לא שגרתי עם גבר מבוגר, איש עסקים אמיד, ונתי מנהל רומן אסור עם עובדת זרה במושב. ערן בר גיל בחר לספר על דמויות שכולן חיות במעין פריפריה – גיאוגרפית במושב מיישובי גדרות, חברתית, חברה עבריינית, עולה שהיא דילרית ועובדת זרה. הוא מעמת אותם מול הנורמטיביות החיוורת של נתי ורינה. רינה היא אשת חינוך ואינה יכולה לקבל את אורי, היא גם חושדת במניעיו כשהוא תורם לה כליה, ואולי בגלל זה ההשתלה נכשלת בסופו של דבר, ולאחר שבע שנים היא מתמוטטת ומתה. מותה מכנס את בני המשפחה לשבעה, אורי מקבל חופשה מבית הכלא, ועמליה מגיעה גם היא לבית במושב, בין האורחים הבאים וההולכים זהו גם זמן לחשבון נפש. נתי – "ועכשיו בחלוף הזמן, האם הוא כבר יכול לזהות את נקודת העיוורון, להבין היכן סירב להישיר מבט… סלידתו של אורי מהצופים, והתיעוב הארסי שחש כלפי כל מסגרת… אבל מה בכלל היה אפשר לעשות, בטח לא להכניס לו מפעם לפעם סטירה, כמו שטענה רינה והעלתה כך את חמתו. …תלתה כך את כל האשמה בו, בעוד היא מושכת את ידה מכל זה…" וזוהי השאלה החשובה שעליה מנסה לענות הספר – מה קורה כשנולד לך ילד שלא קל לאהוב, להתגאות בו, ילד שמתנהג בדיוק הפוך לדרך החיים שלך, לערכים שלך? קל לאהוב ילד הדומה לך, המעורר גאווה, אבל פעמים רבות הילדים שלנו שונים מאיתנו, בטרפרמנט, בהתנהגות, בתחומי העניין, בסט הערכים – מעניין שדווקא רינה אשת החינוך היא הראשונה להתנער מאורי, המסב לה בושה, בעוד נתי הכוורן והחקלאי הקרוב יותר לטבע והמופנם יותר, מצליח להתמודד בגמישות רבה יותר עם המצב, עמליה שהיא הדמות האהובה עלי בספר, אינה שופטת את אורי, הוא נשאר אחיה האהוב, והיא אכן הקרובה אליו ביותר. בסוף עליהם לבחור, ברור מה הייתה רינה בוחרת, נתי ועמליה בחרו אחרת, בחירה מעניינת שמראה איפה המחויבות והאהבה שלהם נמצאים. שאלה זו לגבי אהבה ומחויבת כשהילד מתנהג ההפך מכל הציפיות, ואיך זה משפיע על כל אחד מבני המשפחה היא שאלה שעליה מנסים לענות ספרים נוספים – ביניהם חייבים לדבר על קווין, המצוין שגם עובד לספר, וילד רע של יעל שכנאי, עליו כתבתי בעבר. וארוחת ערב של הרמן קוך שגם הוא עובד לסרט. ילד רע, יעל שכנאי ארוחת הערב חייבים לדבר על קווין שורה תחתונה: ספר טוב הכתוב היטב, על בחירות, ועל מה מרכיב משפחות? שבסוף גם נותן תקווה בדרכו הייחודית. אהבתי מאוד. * אשמח ללוות גם אתכם לאורך הדרך בכתיבת ובעריכת הספר. מוזמנים ליצור קשר דרך האתר. שלומית ליקה ספר משלך”

“עלילותיה של משפחה ישראלית ממושב באזור השפלה נפרשות בספר ונכתבות בשלושה קולות - האב, נתי - כוורן שגר במושב עם רינה אשתו, מנהלת בית ספר ואשת ערכים, שלאחרונה חלתה בכליות ומצבה מידרדר, הבת, עמליה - דיילת צעירה, והבן - עליו הסיפור בעצם, אורי, שהיה תמיד ילד בעייתי ובגר להיות סוג של עבריין. הספר מאוד ישראלי, כתוב בצורה נפלאה ומתאר את התמודדות שלושת הצדדים(לעתים אפילו 4, כי גם הצד של רינה מופיע דרך הדמויות האחרות) עם החיים עצמם, ועם מקרים טראגיים שקורים להם. מאוד אהבתי את הספר, את התיאורים הפשוטים לעתים ועם זאת - מאוד מכניסים לאווירה ועוזרים לקורא למקם את עצמו בסיטואציה. לטעמי הספר קצר מדי - הייתי שמחה לשמוע עוד על אורי - מה בדיוק גרם לו להיהפך למה שהוא? האם הייתה הפרעה פסיכולוגית/שכלתנית כלשהי? אולי בספר הבא....”