הנובלה הזו היא היצירה הפרוזאית הראשונה שכתב פוגל. היא נכתבה בפריז ב-1926. מסופר על בית מרפא לחולי ריאה השוכן בעיירת נופש בדרום טירול. במקום מתרכזים חולים מלאומים שונים המדברים שפות שונות ובעלי מעמד סוציו-אקונומי שונה. ערבוביה זו של דמויות המרוכזת במקום אחד קטן עם שיגרה קפדנית של ארוחות, מנוחה ותרופות הם הרקע לסיפור.
יש ניצנים של הכתיבה הפוגלית היפה שבאה לשיאה ב"חיי נישואין", אך הספר כולו הוא בוסרי. פוגל מציג לנו מספר רב של דמויות בנובלה יחסית קצרה. אף דמות לא זוכה לניתוח עומק ולכן כל הדמויות נשארות מרוחקות מהלב, וההרגשה כלפיהן מעומעמת ומתמוססת מהר. יש רק דמות אחת שבה פוגל מתמקד יותר מהאחרות וזו דמותו של ההונגרי אירמה אורניק, טיפוס היפוכונדר, זהיר המקפיד לפרטי פרטים בשיגרת יומו. השליש האחרון של הסיפור המתמקד באורליק ובסופו הטרגי הוא החלק הטוב ביותר בסיפור ובו רואים את הניצנים העתידיים של פוגל הבשל. התאהבותו הלא רצונית של אורניק ההיפוכונדר בגריטי פינגר מוציאה אותו מאיזון.

אירמה אורניק, סטודנט למסחר שמשפחתו דלת אמצעים, הוא גיבור הספרון הזה המתרחש ב"סנטוריום לדלי אמצעים" עבור חולי שחפת, במחוז טרנטו שבאיטליה. אורניק מתואר כצעיר מגושם ואף פלגמטי. הוא למעשה עוף מוזר ויוצא דופן בנוף האנושי. עבור חלק ניכר מהחולים בית ההחלמה משמש כר פורה לגברים ולנשים לפרטט במרץ זה עם זו, לעגוב זו על זה ולמצות את החיים - נראה שמחלת השחפת האימתנית ואימת המוות האורב לחולים יחד עם השהיה בבית מרפא מוציאים מהחולים את המיטב בכל הקשור לפעילות חברתית.....

רבים מתייחסים לכך כאל חופשה שיש למצותה עד תום: " צריך לערוך מכתב כתיבה לזקן שלי שישלח כמה מטבעות ויעריך את החופשה. שאר הפקידים יתפקעו מקנאה!...כל שנה אני נוסע לחודשיים – ולהם ירח אחד בלבד! לקופת חולים עלי להגיש בקשה שניה ולקבל אישור מדר' מחליס הקוף"....ובתוך האווירה הפרועה והתוססת נמצא אורניק – הלה נמצא בבית המרפא כבר שנה וחצי ומתייחס למחלה בכובד ראש "...אסור להסיח את הדעת מן הריאה ..הורי מונעים לחמם מפיהם ושולחים לי את כל הצטרכותי – זה שנה וחצי....ואני אהיה כאן מהנה את עצמי בקריאת ספרים ומזלזל בריאתי"? שלא לדבר חלילה על פילרטוט עם נערות.....

אבל כל זה משתנה כאשר גריטי, אחת מדיירות בית המרפא גוררת אותו איתה לקניות בכפר הסמוך. עבור אורניק מדובר ברעידת אדמה של ממש. בצד השינוי החיובי בבריאותו ובחיוניותו הפיסית, גריטי מעוררת בו, שלא מדעת, רעידת אדמה נפשית.

הרומאן של פוגל כתוב נפלא. אווירת הזימה והפלרטוט מתוערת נפלא וכך גם הנופים המדהימים של זירת האירוע ככל הנראה בסמוך לכפר ,LANA איזור שהועבר לאיטליה ב-1919 שנים ספורות לפני כתיבת הרומאן של פוגל, אך השפה הגרמנית היתה שגורה בו. על עברו של אורניק אנו יודעים מעט (למעט אנקדוטה קצרה על בת השכנים בה הוא מתואר כפתי והחלום הפרוידאני שהוא חולם). לאן יוביל אותו הקשר הזה עם גריטי?

הספר של פוגל מתרחש באווירה המיוחדת של בית מרפא לחולי שחפת, בדומה לספרו של תומאס מאן "הר הקסמים" שנכתב שנתיים לפניו (1924). עם זאת, בשונה לתומאס מאן הוא אינו מתיימר, כך אני מתרשם, להשתמש בבית המרפא על טיפוסיו כמעין מיקרו קוסמוס בעל השלכות אוניברסליות כמו שעשה תומאס מאן. תיאוריו של פוגל מלאי חיות והומור, כתובים באותה עברית ישנה ונפלאה המייחדת אותו. אבל זה בפירוש אינו רק ספר קליל: פוגל הצליח לבנות עלילה קלילה ומשעשעת לכאורה ההופכת לדרמטית לקראת סופה.

לדעתי, דרך סיפור זה באה לידי ביטוי, שוב, גדולתו של פוגל: יכולתו להנציח, בדיעבד, באמצעות שפה שלמרבה הצער פסה מן העולם, תקופה הנראית כה רחוקה - יש שיגידו ארכאית, כפי שנראתה בעיניו כבן אותה תקופה.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת מנחם פרי.

השורה התחתונה: ספר נפלא, משעשע ומטלטל כאחד. חווית קריאה נהדר גם בזכות השפה העשירה. מומלץ מאד.

מהספרים האלה שאתה מסתבך עם עניין הדירוג. שלושה כוכבים, ארבעה כוכבים, מה זה משנה באמת... אז מצד אחד העברית של פוגל מסעירה ושונה, מצד שני מהספר נוטפת תחושה אירופית ארכאית למדי. מצד שלישי, מצחיק ומשונה לקרוא על פלירטוטים ואהבים מודרניים בספר שנכתב לפני כ80 שנה. מצד רביעי, יש תחושה שהיכולת הסיפורית של פוגל, מעבר ליכולת הטקסטואלית, עדיין בוסרית.
בסיכומו של עניין, שווה לקרוא בעיקר בשביל לטעום מהעברית הייחודית של דוד פוגל. מהפרשנות של מנחם פרי בסוף הספר אפשר, כמעט כרגיל, להתעלם.