ביקורת ספרותית על סוויטה צרפתית - מחודש מאת אירן נמירובסקי
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 1 בספטמבר, 2023
ע"י נצחיה


יום האחד בספטמבר הוא לא רק יום תחילת שנת הלימודים אלא גם היום ההיסטורי שבו נערכה פלישת הצבא הגרמני לפולין בשנת 1939 ובאופן רשמי התחילה מלחמת העולם השניה. במשפחה שלי זה יום מיוחד מאוד, כי זה היום שבו סבתא רחל יצאה מהעירה שלה, לאחר טקס פיקטיבי של חתונה פיקטיבית, ויצאה לדרך הארוכה אל פלסטינה (א"י), מה שהיה ממוזל מאין כמותו.

אזהרה #1: זה ספר על תלאות של אירופאים לא יהודים בזמן מלחמת העולם השניה.
תמיד ספרים מהסוג הזה ממלאים אותי בתחושה של זלזול קל, נוסח "לי זה עלה יותר", כלומר לעם שלי ולמשפחה שלי. בשנה שבה מתרחשת העלילה, שנת 1940, אחיותיה של סבתי כבר הובלו עירומות אל בורות המוות. אמא שלה עוד היתה בחיים, מורעבת וחולה בגטו. החלק הראשון של הספר מדבר על בריחה המונית מפריז בעת פלישת הנאצים, אבל יהודים התקשו לברוח. הם הוסעו "למזרח" - למחנות ריכוז ומחנות עבודה.

כנראה שהמחברת חשה קצת כמוני, בהיותה יהודייה ממוצא רוסי ובעת כתיבת השורות גם נרדפת על ידי הנאצים, משום שכל הכתיבה, גם בחלק הראשון וגם בחלק השני מקבלת מעליה חוט דק של אירוניה "זה סבל,זה". היא מתארת פערי מעמדות, העשירים שלוקחים איתם המון רכוש, שדואגים לשטויות קטנות, מנהל הבנק שמסיע את המאהבת במקום את פקידי הבנק, ואז מפטר אותם כי לא הצליחו להגיע, הנדיבות שנושרת, השקרים וגניבות הדלק ועוד. סיפורים קטנים שמתארים בריחה גדולה, שאני פחות הכרתי (כי לימודי ההיסטוריה שלי התמקדו בגטו לודז' וגטו ורשה בזמן הזה.

אזהרה #2: הספר הזה הוא למעשה טיוטה.
אירן נמירובסקי לא הצליחה להימלט מאימי הנאצים ומגורלה היהודי על אף שהתנצרה, והיא נספתה. בנותיה, שהיו אז ילדות קטנות, מצאו בין החפצים שלה מחברת כתובה בצפיפות, ובשנת 2004, לאחר מאמציי פיענוח רבים הובן שזה כתב יד של ספר, ולא יומן כפיי שחשבו. את הפרויקט השאפתני - חמישה חלקים ואלף עמודים בדפוס - נמירובסקי לא הצליחה להשלים, ומה שכן נכתב הוא שני חלקים - אחד על הבריחה מפריז והשני על רומן בכפר נידח בין תושבת ובין חייל נאצי.

יש הרבה בעיות עם פרסום טיוטה לא מושלמת שהמחבר לא סיים עם כתיבתה, שלא עברה עריכה ובפרספקטיבה היסטורית שלא היתה לו במהלך הכתיבה (לו ידעה שתמות במחנה ריכוז, האם הייתה כותבת על אצילים פריזאיים מפונקים?) הספר לא נופל ברוב הכשלים שאפשר היה לחשוב עלייהם, יש בו עניין ולא ניסו להשלים אותו בדיעבד, ועדיין התחושה בקריאה בוסרית משהו.
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
נצחיה (לפני שנתיים)
זה נכון שבאופן כללי אין דרך להשוות או למדוד סבל אם נדפקה לי הבוהן של הרגל, אז כואב לי ולא יעזור שיגידו לי שזה כלום לעמת מי שגוסס מסרטן.


אבל, כשיש שיייכות של מקום ושל זמן, יש מה להשוות סבל, ומול השמדה של עם, בריחה מהבית לתקופה כזו או אחרת זה משהו קטן. מה גם שאין כאן סבלו של יחיד אלא ניסיון להציג תקופה וחברה, והתוצאה היא יותר מכל נלעגת. לדעתי בכוונה של הכותבת, ולא בפרשנות שלי.
נצחיה (לפני שנתיים)
תודה כרמלה
ברור שמדובר על קטנוניות ואנוכיות, אבל גם על לא מעט בוז לאצולה הפריזאית שמוצאת את עצמה עם פשוטי העם. יש המון ציניות ואירוניה בספר, שאי אפשר היה לכתוב אותן בשנים מאוחרות יותר נוכח ידיעת זוועותיה של מלחמת העולם השניה.
חני (לפני שנתיים)
למה אנחנו מודדים כל דבר?
אולי כי אנחנו חייבים ערך מוחלט
שנוכל להמיר למילים.
אי אפשר להמיר סבל בסבל כמובן.
יעל מבכימה אתך לגבי מי סובל.
לא הכרתי אבל הספר נראה כטיטה חשובה
של פיסת היסטוריה.
תודה על הזווית.
yaelhar (לפני שנתיים)
לא קראתי את הספר.
אבל תמיד אני תמהה לניסיון לעשות "אולימפיידת סבל" (ולצאת מנצחים. יהודים סבלו יותר!) כי לדעתי אי אפשר להשוות סבל לסבל. איןדבר פחות מדיד ומדוייק מסבל. ואם צריך לקרוא על סבל - סבל של כל יחיד/ים הוא הסבל היחיד על כדור הארץ (בעיני הסובל).
כרמלה (לפני שנתיים)
תודה נצחיה. הסתכלות מיוחדת ומעניינת על הספר.
בראייתי, החלק הראשון מצויין. התמונות חיות כמו בסרט. את מה שאת פירשת כ"זה סבל זה", אני פירשתי כקטנוניות ואנוכיות. אלו תכונות שמתגברות בשעת לחץ והסופרת מביאה אותן לפעמים לקיצוניות.

החלק השני - מאד חלש בעיני, ובוסרי כמו שכתבת.
נצחיה (לפני שנתיים)
אז אני כן הצלחתי
מורי (לפני שנתיים)
לא הצלחתי לקרוא את הספר.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ