כבר העליתי פה את הטיעון המרכזי בדבר צריכת ספרי מתח, שקנו להם מקום של כבוד באגף הזלזול.
אז למה באמת? כי יש אנשים שזקוקים למנת אדרנלין לצד מנת פחמימות, חלבונים וירקות. אולי אפילו כמנה עיקרית. הם עושים באנג'י, צניחה חופשית, טרקים, נזרקים בג'ונגל, מטפסים על האוורסט, קונים דאון, גולשים על גלים ואפילו מתגייסים למשטרה, למכבי אש, לכוחות הביטחון או לאיזו סוכנות ששמה מורכב מראשי תיבות.
אני שייכת לאנשים שהם בטטות כורסה בנוסף לעודף איסטניסטיות שמובנית בדי.אנ.איי שלי.
אני אראה דם? גופה מרוטשת? אריח גופה שעבר זמנה? אחפש אקדח בפח אשפה? אכנס לבית מלוכלך ומסריח?
בחלום הלילה. יש גבול.
ספרי מתח הם פתרון סטרילי. אדרנלין יש, גועל נפש אין (ואם יש, הופכים דף).
עכשיו שתירצתי לכם למה כן, אגיע ללמה לא.
בשנה האחרונה קראתי עשרות ספרי מתח. רובם ככולם בינוניים ומטה. לא מחדשים כלום, לא מותחים במיוחד. סתמיים. מי מחליט מה לתרגם? למו"לים פתרונים ואולי ללקטורים נטולי טעם וכושר שיפוט. מידי פעם מתרגמים איזה ספר שהוא חמישי בסדרה, שביעי בסדרה. ככה, אאוט אוף דה בלו שולפים ספר שיש לו היסטוריה ומצפים שנבין מהי משפע הרמזים שמפזר הסופר.
הטיפש, יש לומר. כי במקרים כאלה, רוב הסופרים עושים ספויילר ענק לספר הקודם שלהם, ובכך פוטרים אותי מלרכוש את היצירה הבינונית הקודמת, שמקדימה את היצירה הבינונית הנוכחית.
ולא זו בלבד. רבים מהספרים שקראתי נכתבו על ידי סופרים שאהבתי את ספריהם הקודמים. והנה זה פלא, פתאום ספר עלוב. כמעט כתבתי עלוב נפש. אז מה קרה? האם הסופר איבד את כשרונו? האם הסוכנים שלו רוצים לחלוב את ביצי הזהב (שימו לב לביטוי האלמותי שמערבב שתי פעולות הקשורות לתוצרת של בהמות המשק: לחלוב את ביצי הזהב. כמעט שנהניתי מעצמי. רק כמעט).
שורת הבינוניים הללו ארוכה כל כך שאינני זוכרת את שמותיהם וגם את תוכנם אני צריכה להתאמץ לזכור. הם לא עולים במאום על טור בינוני בעיתון. קראת, זרקת, שכחת.
לדוגמה, הספר שאליו אני מצמידה את תלונותי. כבר בעמוד הראשון הסופר מספר לנו מי הרוצח, כולל שמו וזהותו ומקצועו ומה לא וגם איך בוצע הרצח.
ואז הוא מביא את הבלש להתמודד עם התעלומה, שבשבילנו איננה תעלומה, ואנחנו צריכים ללכת איתו בדרך החתחתים עד שיגיע לפתרון הלא גאוני.
הייתי בטוחה שלבסוף יישלף איזה ארנב מהכובע והסופר יגחך מתחת לשפמו המטאפורי ויגיש לנו רוצח אחר ויגיד: איך סידרתי אתכם, אה?
אבל תסמכו עלי. שום הפתעה לא תגיע. שם הספר מלמד על מזג האוויר ששורר במינסוטה בחורף, אבל בניגוד לספרי קיפאון אחרים כמו 61 שעות, הקור רק מרחף מלמעלה, הוא לא יגרום לכם לכבות את המזגן.
אתמול רכשתי שני ספרים של אגת'ה כריסטי בהוצאה חדשה.
יין ישן שטעמו רק משתבח.
מה יהיה, אינני יודעת.
יו נסבו מפשל בגדול, לי צ'יילד לא מבריק בספריו האחרונים.
אפילו האדרנלין לא מה שהיה. בסוף אצטרך להצטרף למשטרה ומה שיהיה יהיה.
