#
מרטינה קול היא סופרת מותחנים אנגליה, שפירסמה, לפי הכריכה האחורית, 22 ספרים עד כה, ועוד ידה נטוייה. היא זכתה לתואר "מלכת המותחנים האנגלית" - אל תתרשמו יותר מדי מהתואר – הוא מחולק בנדיבות רבה על ידי הוצאות הספרים ולדעתי יש אינפלצייה במספר המלכים והמלכות שכותבים ספרי מתח. כי אם עומד לפניך ספר שהסופרת שלו מוכתרת בתואר, ודאי שתרצה לקרוא. חובבי אריסטוקרטיה ישמחו לקרוא את פרי עטה של המלכה המוכתרת.
לא קראתי את 21 הספרים האחרים של המלכה שלא תורגמו, אני מנסה להסיק מסקנות מהספר האחד ולהסיק מסקנות מחייבות מהפרט על הכלל (אני יודעת שזו טעות). אבל בכל זאת:
- הסופרת יודעת לספר סיפור. היא אמנם משתמשת באמצעים נחותים כמו פרקים קצרים שכל פרק מספר על דמות או סיפור אחר, זוועות יוצאות דופן, ליטרים של דם, ובלשית (בדימוס) יודעת-כל, אבל מעניין לקרוא את זה.
- קול עובדת עם הפחדים שלנו: רוצח סידרתי, שפוגע בילדים, ליתר דיוק במתבגרות.
- יחד עם זאת היא מספרת עוד סיפור שאינו מוסיף דבר לעלילה המרכזית, בחינת "כמה שיותר יותר טוב".
- היא אינה חורגת במילימטר מהמקובל כנכון: מתבגרות שהופכות נשים לפני זמנן?+, הורים שאינם מכירים למעשה את ילדיהם המתבגרים?+, לבגוד באשתך עם מאהבת (לא משנה כמה אתה אומלל בנישואיך) זה בזוי?+, הנחה שחולה נפש הוא רצחני?+.
- הכתיבה טכנית. קול, לא דמויותיה, מספרת לנו את מה שעלינו לדעת על היחסים בין הדמויות ומניעיהן. אם היא לא היתה מסבירה לא היינו מבינים מי מרגיש מה ולמה.
הסיפור מעניין למדי, למרות שקול נסמכה על תיאורי זוועות מקפיאי-דם ולא על מתח הנובע ממצבים. היא לא מוצלחת במיוחד - בלשון המעטה - בבניית דמויות ומניעים ומספרת מספר סיפורים שאינם קשורים, במקביל. מבחינת אמינות – עזבו. קשה למצוא אפילו פיסה כזו.
אם הספר מייצג את המיטב בעבודתה – או אפילו מדגם מייצג שלה - מבחינתי הם יכולים לוותר על תרגום שאר 21 הספרים שלה. אני מעדיפה סופר/ת לא אריסטוקרטי, שמצליח לגרום לי להימתח בזכות סיפור מרתק ואמין, בלי גימיקים ועלילות משנה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
