ביקורת ספרותית על המלון הכחול מאת סטיבן קריין
ספר לא משהו דירוג של שני כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 25 בדצמבר, 2018
ע"י yaelhar


#
על הכריכה הקדמית של "המלון הכחול" מצוטט המינגוויי: "המלון הכחול הוא הסיפור הטוב ביותר שכתב אי פעם סופר אמריקאי". מעניין, לא? סופר אמריקאי מהולל, שאין לו מחסור באגו, מפרגן בנדיבות לסופר די אלמוני. ניסיתי לפתור את הסתירה תוך כדי הקריאה (פעם שניה) של הסיפור הזה, שיצא בהוצאת "נהר ספרים" ונכלל לפני כן באנתולוגיה "הסיפור האמריקאי הקלאסי". כבר אני אומרת שלא הצלחתי.

"המלון הכחול" הוא סיפור העוסק בהתנהגות של גברים באיזור הסְפָר של ארצות הברית. הזמן – סוף המאה ה-19. המקום – נברסקה. בתקופה זו נראה שלא היה ברור מהי ההתנהגות המצופה ממי שחי או ביקר בְְסְפָר האמריקאי. המלון נמצא באחת העיירות, צבוע, כמובן, כחול (בתים בצבע המלון כפי שתואר בסיפור, אפשר לראות כשחולפים על פני ג'יסר א-זרקה). בעליו יוצא לתחנת הרכבת כשרכבת מאסף עוצרת בה ו"צד" לו אורחים. בעת הסיפור שללו היה שלושה גברים (אין בסיפור נשים. הן נמצאות במטבח): האחד "קאובוי", האחד "מהמזרח" ללא איפיון נוסף ואחד "שוודי". איך יודעים שהוא שוודי? כל מי שהוא בהיר עור ושיער הוא שוודי מסביר שם מישהו. בנוסף לאורחים משתתף בסיפור הבן הצעיר של בעל המלון – טיפוס שנראה קצת מאותגר התפתחות. וזהו. סופת שלג מתפתחת בחוץ והתנהגות תמוהה בפנים.

קראתי אותו בפעם הראשונה כשקראתי את האנתולוגיה של הסיפור האמריקאי הקלאסי. אז תמהתי על האוסף הזה, שכלל סיפורים שלא הצליחו לעבור, לדעתי, את מחסום הזמן. קראתי אותו עכשיו כשיצא כסיפור נפרד (כמובן שכחתי את הפעם הראשונה, אחרת לא הייתי טורחת) ותמיהתי נותרה בעינה. אם זה הסיפור הטוב ביותר שכתב אי פעם סופר אמריקאי, עדיף כנראה לקרוא סופרים ממוצא אחר. הסיפור פורסם לראשונה ב 1898. הנה מה ששלפתי מהזיכרון בעזרת וויקיפידיה:
- זו השנה בה חזר ג'ק לונדון מהצפון והחל לפרסם את סיפוריו.
- באותו זמן, פחות או יותר, פרסם מארק טוויין את "וילסון הטמבל", כמה מסיפורי טום סויאר ואת "ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור."
- או.הנרי טרם החל אז לפרסם מסיפוריו: הוא נאשם במעילה וישב אז בכלא. את סיפוריו החל לפרסם לאחר ששוחרר, כחמש שנים אחרי שפורסם "המלון הכחול".

והמינגוויי - שכתב סיפורים קצרים כעשרים שנה אחרי קריין - שבחר ב"מלון הכחול" לסיפור הטוב ביותר שכתב סופר אמריקאי? היה אולי סופר גדול עם טעם מוזר.


20 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
גלית (לפני 3 חודשים)
זו אשמתי.... יש לי הרבה יותר מדי פרטי טריוויה בראש (8
yaelhar (לפני 3 חודשים)
תודה רבה, חני
הוא מדגים את השינוי שחל בכתיבה ובקריאה.
yaelhar (לפני 3 חודשים)
תודה רבה, גלית
הוא באמת כתב את "התג האדום של האומץ" ועוד ספר או שניים. עדיין נראה לי שהוא אלמוני למדי.
חני (לפני 3 חודשים)
אולי זה קשור לפרספקטיבה של זמן. אהבתי את הסקירה.
למרות שהספר לא משהו.
גלית (לפני 3 חודשים)
לא כל כך אלמוני הוא כתב את התג האדום של האומץ כמדומני (היסטורי מלחמתי)
נחשב לקלאסיקה.
yaelhar (לפני 4 חודשים)
אין בעד מה, MishaEla
שיפוט על טעם של אחרים מן הסתם שונה מאדם לאדם.
yaelhar (לפני 4 חודשים)
תודה רבה, מחשבות
היום אנחנו יודעים להיזהר ממפורסם כלשהו הממליץ על ספר. ההמלצה הזאת ניתנה בתקופה שהיא היתה פחות נפוצה, נדמה לי.
MishaEla (לפני 4 חודשים)
אני אמנם חובבת קלאסיקות מושבעת אבל את המינגווי אני לא מצליחה לחבב.

את הסיפר הזה לא קראתי אבל יש לי את האנתולוגיה אז מניחה שאקרא מתישהו.

דווקא לראובן מירן יש טעם מעולה, וגם למשה רון - מי שערך את האנתולוגיה בעם עובד, אבל כמובן שתמיד יש דעות לכאן ולכאן, על כל יצירה.

תודה יעל
מחשבות (לפני 4 חודשים)
לפעמים באמת מפליא מה עובר בראש של המפרסמים סיפורים כאלה. האם הם חשבו על קהל (נבער מדעת) מסוים?
אם על העטיפה כתוב שהספר מצחיק עד כאב בטן ו/או מומלץ ע"י ג'ונתן פראנזן, זה הזמן להניח לספר בלי לקרוא אותו.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ