ביקורת ספרותית על הטירה היא שלי מאת דודי סמית
ספר טוב

---

"זה היה רק חלק ממשחק הפשרות שכולנו שיחקנו" (דודי סמית, הטירה היא שלי) וכך גם אני בתחילת קריאתי חשבתי שאני עתידה להכנס לספר של 'פשרה', מאותם ספרים שאת מתחילה בקריאתו ותוך כדי עמודיו הראשונים את מבינה שזו לא הולכת להיות 'יצירת המאה', לא תחווי עם הספר רגעים של התנתקות מהסביבה, ולא תחכי כל רגע שאת בלעדיו לחזור לקריאתו. אז חשבתי.
פתיחתו של הספר אכן מאכזבת, משפחתה של קסנדרה מצטיירת כעוד משפחה עניה אשר פגשנו לא פעם והתיאורים הארוכים על מצבם אינם מחדשים לנו דבר. מהגעתם של משפחת קוטון גם אנחנו הקוראים חווים שינוי במצב הרוח וברמת העניין שאנו מגלים בספר. כתיבתה של סמית כקסנדרה נעשית בצורה נפלאה, ומבלי שנדע אם התכוונה לכך או לא, העלתה אצלי כקוראת אסוציאציות רבות לג'יין אוסטן (שעצמה מוזכרת לא מעט בסיפור), ולא פעם יכלתי לדמיין את תפאורת העלילה ככזו המקבילה ל"גאווה ודעה קדומה".
סמית מצליחה להשאיר את העלילה חיה בזכות התפניות הרבות, ואפילו אני נשארתי פעורת פה אל מול הסוף המפתיע.
בשורה התחתונה- הספר יצא כחידוש שאת גרסתו הקודמת לא קראתי ולכן איני יכולה להשוות בין השניים, אך אם לא קראתם את "רשימות קסנדרה"- ממליצה מאוד כספר שאינו ספר של 'פשרה', אלא יקבל ממני את התואר של ספר 'מנחם', קלאסי לימים גשומים מתחת לפוך.

» ביקורות נוספות של יעל
» ביקורות נוספות על הטירה היא שלי