ביקורת ספרותית על משחק האל - מועדון קוראי מעריב מאת ג'ון פאולס
ספר מעולה

---

ניקולאס ארף הוא אנגלי בן 25 יתום וללא משפחה שמקבל הצעה ללמד בפנימית בנים באי קטן ביוון. רגע לפני שהוא יוצא לאי הוא פוגש את אליסון, אוסטרלית שחיה בלונדון , ומתפתח בינהם רומן עד שהוא עוזב לאי.
\באי פוגש ניקולאס אדם בשם קונכיס . איש עשיר מאוד ומוזר שגר בבית מבודד בצד השני של האי. הקשר עם קונכיס הוא ליבו של הספר . הספר מחולק לכאורה לשלושה חלקים לונדון יוון לונדון.
ממש בתחילת המפגשים בינהם ( לא מפגשים רומנטיים או מיניים ) מצהיר קונכיס שהוא עתיק מגילו אבל די מהר הוא מתחיל לספר סיפור של אנגלי בן כחמישים שגדל באנגליה. הסיפור מתרחש רובו בשנת 1953. הבולטים בין הסיפורים הם הסיפורים על מלחמת העולם הראשונה וזה על קורותיו במלחמת העולם השניה על האי. שניהם סיפורים טובים אבל קשים ואלימים . אבל האם קונכיס מספר את האמת? ומהי האמת ולמה הוא בוחר לספר דווקא את הסיפורים הללו.
הסיפור מסופר בגוף ראשון של ניקולאס ארף היותר מבוגר,בככמה לא ברור,אבל זהו גוף ראשון שמתאר את ההתפתחויות כפי שהן קורות בזמן אמת וכמעט אינו מכניס את חוכמת הבדיעבד. קונכיס ושאר הדמויות בסביבתו משחקים במציאות של ארף ולכן גם של הקורא. כמעט כל סיפור שמסופר או התפתחות שקוראית מתהפכת על ארף ביום שלמחרת . יש נקודות שזה הופך להיות מתיש גם לארף וגם לקורא אבל הסופר יודע לזהות אותן ולנטרל את ההתשה רק כדי לעשות לארף\קורא את אותו תרגיל שוב. או כמו שארף עצמו מתאר זאת – ללכת לישון ברומן של ד.ה לורנס ולהתעורר ברומן של קפקא.
ארף (earth אדמה לפי הסופר ) הוא ריאליסט. למרות שהוא נחשף לדברים שנראים סוריאליסטים הוא תמיד מוצא את ההסבר הריאליסטי, סוג של פרוטוטייפ של סקאלי , כך שברמה הפשוטה של הספר כל העלילה היא ריאליסטית, אבל ברמה אחת מעל , בראש של הקורא , יש מאבק איתנים לאורך כל הספר בין ריאליזם לסוריאליזם . מעולם לא נתקלתי בספר בו יש כזו הורדת ידיים בין ריאליזם לסוריאליזם. ניכר שאותו מאבק היה גם בראשו של הסופר. הגרסא הנפוצה של הספר היא גרסא משוכתבת שיצאה כמה שנים אחרי שהספר יצא. מביקורות של אנשים שקראו את שתי הגרסאות יוצא שהגרסא המקורית הייתה יותר סוריאליסטית והטון הזה הונמך.
בתור אחד שבספרות מעדיף את הסוריאליזם או את הריאליזם המאגי , הייתה לי מדי פעם אכזבה כאשר נרטיב מסויים התגלה בפשטות הריאליסטית שעליה התעקש ארף . אבל במבט לאחור מתום הספר יש לי תיאוריה אחרת:
אני חושב שקונכיס והדמויות שהוא חושף בפני ארף הם אכן מעולם הסוריאליזם אולם הם כל הזמן מתאימים את עצמם לעולם הריאליסטי שארף מייצר. כל פעם שארף נתקל בבעיה לוגית או סוריאליסטית הוא מבטל אותה ומציג חלופה ( שחקנים וכו ) בכל פעם הוא נתקל בהתנגדות אבל אז למחרת מוצגת החלופה שבחר כעובדה. כלומר המציאות של ארף מתהווה סביבו . סוג של מחשבה יוצרת מציאות. זה קצת הזכיר לי ספר של אישיגורו – באין נחמה. ספר שלא סבלתי כשקראתי אבל הרעיון שבו הולך איתי מאז שסיימתי אותו. בספר אנשים רנדומלים שפוגש הגיבור הופכים להיות חלק מחייו בן רגע. האישה הזרה שיושבת בבית קפה היא פתאום אישתו ואם בנו וכו וכו.
הסוף של הספר מזכיר לי קצת את יער נורווגי של מורקמי. ראיתי ברשת וגם הסופר טוען שהרבה התלוננו על הסוף. אני לא לגמרי מבין אותו וגם לא את הכיתוב הלטיני וזה לא מאוד משנה לי כי אהבתי מאוד את הדרך ( כך גם אצל מוראקמי ).
הכתיבה של גון פאולס חלקה ובסצינות מסויימות מאוד מדוייקת. הוא מאוד וירטואוזי – יש בספר רומן רומנטי ורומן היסטורי ומותחן פסיכולוגי. הוא בעיקר גרם לי לרצות להפוך עוד עמוד כל פעם שחשבתי לעצור וזה אינדיקציה בשבילי לספר מצויין.
כל שנה אני מנסה לטייל בחול בזמן היום הולדת ובשנים האחרונות הוספתי עוד התניית נפרדת של טיול לאיי יוון . הקרבה , האוכל והים עושים זאת למשהו מאוד פשוט לביצוע. השנה נבצר ממני אבל הספר הזה גרם לי לבלות כמעט חודש על אי יווני.
את דברי ההקדמה לספר מומלץ לקרוא בסופו – הם פשוט יותר מובנים אז.
קראתי את הספר כי מישהו שאיני זוכר מי המליץ לי עליו. הוא עבה ונראה כמו ספר שנשכח בשנות השמונים ולולא אותה המלצה מעולם לא הייתי חושב לקרוא אותו. לכן אני פה מעביר את ההמלצה. זה ספר מטורף שכתוב יפיפה.

יש מלא ציטטות שהייתי מביא מהספר אבל אני לא ממקפלי האוזניים או החושבים לרחוק ואיבדתי אותם בעובי הספר . אחד מצאתי בעיברית והשאר השאלתי מאתר בעיברית.

"אהבה זה להעמיד פנים כאילו את הולכת לעבודה אבל ללכת לתחנת ויקטוריה. כדי לתת לך הפתעה אחת אחורה, נשיקה אחת אחרונה, משהו.. לא משנה, ראיתי אותך קונה שבועונים. אני לא הייתי בבוקר ההוא יכולה לצחוק עם שום אדם בעולם. אבל אתה צחקת. עמדת לך , לכל השדים, עם איזה סבל וצחקת. אז התברר לי מה זאת אהבה. כשאת רואה את האיש היחיד שאת רוצה לחיות איתו והוא מאושר שניצל ממך."


"The human race is unimportant. It is the self that must not be betrayed."
"I suppose one could say that Hitler didn't betray his self."
"You are right. He did not. But millions of Germans did betray their selves. That was the tragedy. Not that one man had the courage to be evil. But that millions had not the courage to be good.”
“To write poetry and to commit suicide, apparently so contradictory, had really been the same, attempts at escape.”

Greece is like a mirror. It makes you suffer. Then you learn.'
To live alone?'
To live. With what you are.

» ביקורות נוספות של cujo
» ביקורות נוספות על משחק האל - מועדון קוראי מעריב