תשמעו סיפור. בשנת 1947, צ'ארלי, נערה בת 17-23 , לא יפה להגיד את הגיל, הרתה ולא מרוח הקודש , מגיעה אל אישה בשם איב גארדינר. יחד עם גבר שישב בכלא, מכונאי מצוין, שובה לב, עדין ומקסים, הם יוצאים למסע גילוי, צ'ארלי את בת דודתה רוז ואיב... תגלו בעצמכם.
המסע הוא כמו מבוך כל פעם מתגלה עובדה או התפתחות, סיפור נחמד עד הסוף המתקתק, סוחט הדמעות שבו יש לחלק מהמשתתפים Happy end מלא, לחלק אחר Happy end עצוב .
כמה דברים הפריעו במיוחד בספר. בראש וראשונה אורכו : 533 עמודים. לכותב בכמות כזאת יש בעיה אלא אם כן הוא נקרא טולסטוי. לכן מתפתלת העלילה בפיקים מתחלפים. מה שנחשב בתחילת הספר משהו מפתיע הופך לצפוי ולכן נתבל אותו בעוד אירוע, שמוכר מההיסטוריה של מלחמת העולם ואחריה, או בקוריוז אחר.
המלאכותיות של הכתיבה גוברת כאשר הסופרת החליטה כי קורותיהם של רוז ואיב מקבלות אותו מהלך , רק בשינוי מקום וזמן מין סליל די.אנ.א ספרותי. אם משהו קורה לאחת בהווה או בעברה, דבר דומה קורת לשנייה בהווה או בעברה של רוז.
והערה אחרונה. על הכריכה כתוב כי מדובר במלחמת העולם הראשונה, יש גם מאורעות מהמלחמה השנייה, בקיצור. הצעתי לקוראים או לכותבת כי יעשו כמו הבדיחה על אותו אדם, לא נציין עדה, שלקח את בנו לשוק כדי לקנות גרעינים, אחרי שטעם מהגרעין השני, חטף האב את השקית ואמר לבנו : " אין טעם להמשיך, כולם אותו הדבר".
ברגע מסוים פג הקסם שבקריאת הספר, וכמו חללית שניתקה מהמשגר נסחפתי בלא עניין אחר הקריאה.
צמצומה של העלילה ל 200 עמוד היה תורם לעניין, לקצבו של הסיפור, למתח ולבסוף לחוויית הקריאה.
בתלמוד כתוב " חבל על דאבדין..". כאן אפשר לכתוב " חבל על העץ בברזיל, יהיה זכרו נצור עמנו".
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
