ביקורת ספרותית על עד שהירח יתמלא מאת ערן בדינרי
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 8 באוגוסט, 2018
ע"י אנה שטיינר ברגמן


הספר העמוק והחכם הזה כולל ארבע נובלות: הנובלה הדקדנטית-פילוסופית "החמנייה של טומי רוז'ה". הנובלה ההגותית "הפיצול שבשפיות", מלאת הייסורים ובאותה מידה התקווה. הנובלה "דיוקנו של מלאך" מעוררת המחשבה והרגש בדרכה האפלה. והנובלה שהספר קרוי על שמה, "עד שהירח יתמלא". דייוויד קולמן, גיבור הנובלה "עד שהירח יתמלא", הוא בחור יתום ומיוסר שמתגורר בלונדון, סופר בן 28 שפרסם ספר אחד בלבד, רומן אוטופי בן 1026 עמודים שעליו עבד במשך עשר שנים. החלום היחידי שלו מילדותו היה להיות סופר מפורסם, חלום שהגיע למימדים מפלצתיים משום שאת כל עתידו הוא תולה בהצלחת ספרו היחיד, הן מבחינה נפשית, הן מבחינה כלכלית. מנגד ניצב מבקר הספרות המהולל ביותר באנגליה, ג'ון הווארד, והוא - למרבה האימה - האיש שכותב על ספרו של דייוויד את הביקורת היחידה המתפרסמת עליו, ביקורת בת שורה אחת בלבד. המאזניים האימתניים - מצד אחד גורלו של דייוויד התלוי באופן מוחלט בהצלחת ספרו, מהותית וקיומית, ומנגד הביקורת האחת של המבקר המהולל ביותר בארצו - מניעים את כל הסיפור מתחילתו ועד סופו במטוטלת אנושית מרתקת ומטרידה. הספר של דייוויד אל מול הביקורת, כלומר הסופר הפרוטגוניסט אל מול המבקר האנטגוניסט, הם רק המעטפת החיצונית של מימד עמוק יותר המתקיים בנבכי הנובלה ומשקף את מצבו של האדם ואת אחד הגורמים העיקריים לאומללותו. הפרוזה ההדוקה, הנגיעות הליריות, העומק הפסיכולוגי של דמות הגיבור, הדרך שבה בדינרי מוליך את הדמות, מהפרולוג ועד לסיום הסגור והפתוח, נגעו בי עמוקות, בלב וגם בדעת. הסיום הסגור והפתוח, אגב, הוא תיאור שנכון לכל הנובלות המופיעות בספר. כולן מסתיימות ולא מסתיימות, סוגרות עולם שלם ומותירות עולם שלם. כולן כתובות בדיוק באותו מבנה - פרולוג, חלק ראשון, חלק שני. כולן מעבירות את אותה תחושה תמטית מבחינת המבנה וההתפתחות.
הערה: האם בעולם של היום, הרעיון להציג את המבקר הספרותי כבעל עוצמה הוא רעיון מיושן או שמא להפך? קורא מעמיק ימצא את התשובה בנובלה עצמה: באחת הסצנות היותר מיוסרות בנובלה, דייוויד בודק באתרי אינטרנט ציבוריים האם נכתבה ביקורת נוספת על ספרו, ולא מוצא, מה שגורם לביקורתו של המבקר הרשמי להדהד ביתר שאת, מה גם שהיא נכתבה על ידי בר סמכא ומוצגת בעיתון ממוסד, מודפס ומקוון. כלומר, מצד אחד, המבקרים בימינו הם גם קהל הקוראים אשר כותבים התרשמותם ברשתות החברתיות. מצד שני, כוחו של המבקר הרשמי בימינו התעצם בשל היחס שנוצר בינו לבין הקוראים הכותבים התרשמותם באתרים הציבוריים. נוכחותם מבליטה יותר את המבקר הרשמי. את ההוכחה הטובה ביותר לכך ניתן לראות כשספר יוצא במהדורה שנייה. כל מה שצריך לעשות הוא להפוך את הספר ולקרוא את ציטוטי הביקורות בכריכה האחורית. לא תמצאו שם מבקרים אנונימיים מאתרים ציבוריים. כן תמצאו שם מבקרים רשמיים מהעיתונות הממוסדת - המודפסת או המקוונת.
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
פואנטה© (לפני חודשיים)
סופר מיוסר מול המבקר המהולל שקוטל את ספרו >
הגמל המעופף ודבשת הזהב / אהרן מגד, שנת 1982.
(מקורי זה לא)

כתבת יפה.
מחשבות (לפני חודשיים)
דווקא יחסית מפורסם מהאלמוניים, עמיחי.
עמיחי (לפני חודשיים)
תודה רבה!
מעולם לא שמעתי עליו.

אלון דה אלפרט (לפני חודשיים)
מעניין לקרוא את הביקורת ולחשוב עליה בהקשר של האתר הזה.
אני רק יכול להניח שישנם לא מעט ספרים שיוצאים לאור ואינם זוכים להכרה ממסדית או אחרת, שלא לומר מוזכרים בביקורת עיתונות, ובעצם זוכים לביקורת "מהעם" רק כאן. יש לזה ערך רב
מחשבות (לפני חודשיים)
ערן בדינרי הוא קול ייחודי.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ