ביקורת ספרותית על המתים, ואלה העומדים למות - הדיביזיה "האדומה הגדולה הראשונה" בחוף אומהה, ביום הארוך ביותר מאת ג'ון סי. מקמאנוס
ספר בסדר

---

המחבר - ג'ון סי. מקמאנוס - הוא היסטוריון שהתמחה בפלישה לנורמנדי. ספר זה שלו עוסק בחלקה של הדיביזיה האמריקנית הראשונה - The Big Red One - בנחיתה בחופי נורמנדי.מדובר בספר יחסית מאוחר (2014) שנשען על מקורות רבים שנפתחו ועל חיבורים קודמים.

קיימת שאלה מדוע לקרוא ספר שעוסק בחלקה של דיביזיה יחידה ביום הנחיתה. אחרי הכל, ישנה כבר תמונה כוללת על המלחמה האיומה ההיא ומהלכיה, וישנה תמונה של הפלישה האדירה לצרפת. ביום הפלישה עצמו לקחו חלק כ-170 אלף חיילים של כוחות הברית, שנחתו בחמישה חופי נחיתה. לפלישה זו פרופיל היסטורי גבוה: היא הגדולה מכל הפלישות הימיות, היא הוכנה בקפידה במשך כשנתיים, והיא מבשרת את המהלך הסופי למיגור המשטר הנאצי. ספרים וסרטים כבר פורסמו עליה. אם כך, מה רבותא בסיפור חדש על יום הנחיתה של דיביזיה יחידה, אחת משתי הדיביזיות האמריקניות שנחתו במקביל בחוף "אומהה"? נכון אמנם שחוף "אומהה" הוא החוף הקשה והקטלני ביותר מכולם, ושבשלב כלשהו חשש הפיקוד שהנחיתה בחוף זה נכשלה; נכון אמנם שחוף זה הפך למושא לספרים ולסרטים והקטל בו הפך לשם דבר (זכרו את הקטע הפותח בסרט "להציל את טוראי ראיין"); עדיין השאלה קיימת.

התשובה, לדעתי, היא שמדובר בתיעוד למטרת הנצחה של הדיביזיה, מאמץ המונחה ע"י התחושה שדיביזיה זו ואנשיה לא זכו להנצחה נאותה ובכבוד הראוי לה, בין השאר בגלל אחותה לקרב - הדיביזיה ה-29 - שזכתה ברוב ההנצחה. כך, פשוט, מדובר לדעתי ברצון לתבוע צדק היסטורי - לא בסיפור מיוחד שיש לו מסר לדור הבא.

למרות זאת, לא מדובר בספר שחשיבותו מועטה. מקמאנוס עשה עבודה עצומה של איסוף ומחקר כדי לנסות ולהפיח חיים בדיביזיה ה-1 ובאנשיה, ולתאר את המוצאות אותה באותו יום ראשון של הפלישה - היום הארוך ביותר. שני לקחים חשובים אני מציע מהספר הזה: האחד, השמור למי שמתעניין בניתוחי קרבות, הוא שמדובר בספר פרטני ומלווה בשרטוטים המסייעים להבנת המהלכים. למדתי ממנו את מה שהייתי צריך לנחש בעצמי ופיספסתי: שבניגוד לסרטי הקולנוע שמציגים את הנחיתה כמטווח ברווזים שבו חיילים אמריקנים נוחתים מול מכשולים ואש מקלעים ונקצרים בהמוניהם ללא תוחלת - מדובר ביחידות נחיתה מאומנות היטב, בכוחות שמחולקים לצוותים מקצועיים מוגדרים ושמכירים את תפקידיהם בע"פ, והקטל קשור לכמה כשלים אחרים אחרים - לא למגרעת ברמתו המקצועית של החייל האמריקני. הלקח השני שאני מציע הוא התחושה שבעוד שבצבאות המערב קיים גוף לתיעוד ההיסטוריה של כל גוף צבאי (גדוד, חטיבה, אוגדה) - אצלנו לא קיים תיעוד מסודר כזה, ולמעט נושאים שזוכים להדגשה כללית בגלל חשיבות צבאית או פוליטית אין היסטוריה מסודרת של היחידות השונות. חומר למחשבה.

שורה תחתונה: הספר 'מספק את הסחורה' למי שמתעניין בניתוח מפורט (כולל אנושי) של יום קרב זה. אין בו מסר מעניין למי שמחפש את התמונה הגדולה או תובנות חדשות לגבי הפלישה הימית הזו.

» ביקורות נוספות של דורון נחמני
» ביקורות נוספות על המתים, ואלה העומדים למות - הדיביזיה "האדומה הגדולה הראשונה" בחוף אומהה, ביום הארוך ביותר