עד כמה שזכור לי כבר קראתי פעם ספר של המחבר הנ"ל. הספר הזה מתיימר להיות
יצירה ספרותית המשתייכת ל"ספרות יפה" וזאת בדיוק הבעיה!
אוגדן איננו סופר הוא פסיכולוג מכובד בתחומו שכתב גם ספרי פסיכולוגיה - אבל הוא איננו סופר!
מדובר פה בשילוב קטלני של נושא "צהוב" וצעקני ("גילוי עריות") שסופר אמיתי היה יכול לעשות ממנו מטעמים...
ופסיכולוג שכותב עליו בצורה "יבשושית" כאילו שהוא כותב מאמר כגון "לאן הולך החינוך המיני של ילדינו" (סתם...)
כאמור גם בספר הקודם שקראתי של הנ"ל ("הפרטים שנשמטו") הייתה לי בדיוק את אותה ההתרשמות.
הוא כנראה יודע לכתוב היטב מאמר אקדמי אבל הוא לא יודע לכתוב "ספרות יפה".
בקיצור, למרות שקראתי את כל הספר - ממש התאכזבתי.

היכן ועדת הלסינקי כשצריך אותה? תומס ה' אוגדן הוא פסיכיאטר העושה ניסויים בבני אדם, לפחות בני אדם המצויים בספריו. כנראה שהוא פסיכיאטר מתחזה. סופר מתחזה הוא לגמרי.
קתרין, הצעירה לשני אחיה, דמיאן וארין הבכור, נפלה מהמדרגות בביתה ודמיאן מאשים עצמו שדחף אותה, כשבעצם ניסה למנוע את נפילתה. זה קרה לה כשהיא היתה בת 13. מהנפילה היא נותרה נכה ונעזרת במקל הליכה שיקל על הליכתה המאומצת.
עוד במשפחה האם רוז ואחותה מרגרט. מרגרט גרושה ללא ילדים ואילו אביהם של השלושה מת בתאונה ולא זכה לראות את הולדת קתרין. כשדמיאן היה צעיר, משהו כמו 3-4, רוז החליטה שהיא לא מסוגלת לגדל אותו והיא מסרה אותו לאימוץ לאחותה מרגרט, שלא רצתה ילדים, אבל היתה קרובה מאוד לרוז וניסתה להקל עליה. הקשר בין דמיאן למרגרט לא היה טוב. מרגרט העסיקה את סיביל, שגידלה את דמיאן והקשר ביניהם דווקא היה חם. אחרי שלוש שנים סיביל חזרה לניו יורק. הבלבול אצל דמיאן גדל עוד יותר ולמרות ההסכם בין מרגרט לרוז, שרוז לא תדרוש בחזרה את דמיאן, מרגרט מבינה שהיא לא יכולה לגדלו והוא שב למשפחתו המקורית. הקשר המחודש בין דמיאן לארין הבכור הופך אותם לחברים טובים. עם הזמן נוצר קשר חם בין דמיאן לקתרין אחרי שארין יצא ללימודים באוניברסיטה. הקשר החם בין האח לאחות הפך לקשר מיני והולדת בת אחרי ששניהם כבר היו באוניברסיטה. עניין הבת ייפתר למי שעוד ירגיש שהוא חייב לקרוא את הזבלון הזה. רק מאוחר יותר תיפתר גם האכזבה הנוראית של דמיאן מאחיו "הבוגד", שהלך ללמוד ולא שמר על הקשר ביניהם.
כאמור, אוגדן אינו סופר. התפרים בעלילה גסים ולא הגיוניים, התפניות נועדו לשרת עלילה מעיקה ו"זולה" והסיום פתוח ופרוץ לכל רוח, כאילו נקטע ודפי עלילת הסיום נפוצו לכל עבר ואבדו.
אמריקה (במובן ארה"ב) היא כר נרחב למשפחתיות בעייתית. הקן המתרוקן מנתק באחת את הקשר בין העוזב ללימודים לבין משפחתו, הצעירים נזרקים הרחק מהבית משל היו סרח עודף ולנו קשה לדמיין מין פצצת מצרר שכזו. לא שחייבים לשמור על קשרים, שלעיתים הם מעיקים, אבל מה שמתאר אוגדן בתפרים גסים, תיארו גם אחרים בכישרון משכנע בהרבה.
אם נחזור לרגע לעניין מסירת ילד קטן, לא בן שמונה עשרה ללימודים, הראש המופרע של אוגדן, פסיכיאטר בהכשרתו ובעיסוקו, מוזר בלשון המעטה. בלא מעט ספרים עם עובד איבדו כיוון לגמרי והם מוכנים להוציא לאור כל ספר סנסציוני ובלבד למכור. אנחנו לא חייבים לקנות וכדאי שנזהיר.

ספר חזק ומטלטל שאי אפשר להניח מהיד. סיפור על משפחה שקורסת, על טראומות שפוצעות את הנפש ועל הכמיהה של כל אחד מבני המשפחה לחום ואהבה ולהרגשת שייכות. על אהבה מעוותת ועל הקרבה בשם האהבה.
הספר עוסק במערכות יחסים: בין הורים וילדים, בין אחים, בין קולגות ובין בני זוג.
הכתיבה מצויינת וקולחת, הסופר הוא פסיכואנליטיקאי ולא בכדי צויין בגב הספר שהסופר הוא "אשף הטראומות הנפשיות", זה בהחלט מורגש בסיפור. ממליצה בחום!
הסיפור מתחיל כשנערה בת 13 נופלת ממדרגות בביתה. אמה, דודתה ושני אחיה צופים בנפילה ואף אחד לא מצליח למנוע אותה. אותה נפילה פיזית תגרור אחריה נפילה נפשית של כל אחד מבני המשפחה.
החל מאותו אירוע יובאו פרקים מהעבר ופרקים מהווה, לסירוגין. לאט לאט ניחשף לנפש של כל אחד מבני המשפחה, לטראומות ולצלקות שאותן הוא נושא.
בקצרה על התוכן:
אבי המשפחה נהרג בתאונה. האם נכנסה לדיכאון ולא הצליחה לתפקד. כשנולדה הבת, האם לא הצליחה להתמודד לבד עם גידול הבן האמצעי ועשתה החלטה שתשפיע עליו ועליה למשך כל החיים. בעקבות אותו ארוע, האח הצעיר הרגיש לא אהוב, בודד ושבור. האח הבכור שראה את מצבו של אחיו, לוקח על עצמו את תפקיד האב ומקדיש את כל כולו לאחיו הצעיר. הם צופים ביחד בסרט רוקי והם מחליטים לשחק ביניהם את אותו המשחק. האח הבכור מאמן את אחיו ועוזר לו להשתלב בחברה.
כשהאח הבכור הולך ללמוד באוניברסיטה ועוזב את הבית, האח הצעיר שסובל מחרדת נטישה, נאלץ להתמודד שוב עם פרידה קשה. פרידה שמצד אחד תגרום לו להתקרב יותר לאחותו אבל מצד שני תגרום לו לעשות מעשה מזעזע שייאלץ לשמור בסוד ושלא ייתן לו מנוח כל חייו.
במקביל מסופר הסיפור בהווה. האחות נלקחת לבית חולים ומתחילה תהליך שיקום מפרך מאד. היא סובלת מצליעה ופעמים רבות מאבדת את הרצון לחיות.
לפנינו משפחה הרוסה שעוברת הרבה טלטלות: אם דיכאונית שמתמודדת עם רגשות אשמה, אב שנהרג, אחות פצועה פיזית ונפשית, אח בכור שנאלץ להתבגר טרום זמנו ואח צעיר שמרגיש לא אהוב ודחוי על ידי משפחתו.
מה יעלה בגורל בני המשפחה? מהו הסוד הגדול שהוסתר? עד כמה אנו מוכנים להקריב בשם האהבה?
לאט לאט המעגלים נסגרים, הסוד יוצא לאור אבל אז נראה כי אסון גדול עומד בפתח. האם יצליחו למנוע אותו? תקראו ותגלו.
הסוף מאד עוצמתי, חלקו סגור וחלקו פתוח ומשאיר הרבה מחשבות. אני נותרתי אופטימית.

ספר טורד. דמויות קשות, חיים מעוותים. תומס אוגדן בספרו השני משלב את הניסיון הרב שלו בתחום הפסיכולוגיה עם כתיבת פרוזה. הראשון היה טוב יותר. לא קל לקריאה, טורד מנוחה - לא מומלץ למי שרוצה להינות מקריאה נינוחה ונעימה להעברת הזמן. למרות זאת הייתי ממתין גם לספר הבא שלו - כיוונים אחרים של קריאה ושל תובנות למצבים שקיימים ולא תמיד מוכרים לנו.

משפחה אולי לא סטנדרטית אבל נורמלית, לכאורה, בוודאי במאה ה21 שאחד הילדים בה נפגע בתאונה. זה הטקסט אבל הסבטקסט שמתגלה די מהר, שונה לגמרי. הרגשתי כזבוב על הקיר בקליניקה של הפסיכיאטר איתו חולק הגיבור את סיפור חייו המאוד לא סטנדרטי. (למרבה האירוניה בסיפור עצמו מתגלה שהגיבור עבר הרבה מפגשים עם מטפלים אשר ככל הנראה לא הצליחו). החלק הראשון של הספר עוכר שלווה ומצמית בעוד שחלקו השני די בנאלי. הכתיבה טובה.