ביקורת ספרותית על באהבה, בטירוף באשמה מאת ליאן מוריארטי
ספר טוב

---

מה כבר יש לכתוב על ספר חדש של ליאן מוריארטי?
אם אהבתם את הקודמים - תאהבו גם את זה.
אם לא אהבתם את הקודמים - תעברו הלאה.
מה עוד יש לומר?

בספר הזה, מוריארטי מתרחקת מעט מעולם הפרברים והקהילות הדביקות שהיוו את הרקע לספריה הקודמים.
שתי גיבורות מרכזיות יש לספר, אבל גיבורי המשנה שלו כוללים את בני הזוג שלהן, זוג נוסף והילדה שלהם.
הספר נפתח בהרצאה של אחת הגיבורות.
הרצאה על אירוע שאיננו יודעים מהו.
הספר מחולק לפרקים של "לפני" ופרקים של "אחרי": לפני ואחרי אותו אירוע, שיקח זמן רב עד שנבין מה הוא. אנחנו מתקדמים אליו ומתרחקים ממנו לחילופין, המתח גובר והדפים נהפכים במהירות.
נקודות המבט מתחלפות בין הפרקים, עוד אלמנט שמעצים את המתח ואת הסקרנות.
כהרגלה, מוריארטי מתפרשת על המון נושאים: הורות, מחלות נפש, אשמה, סליחה, חברות, מיניות.
כהרגלה, היא מצליחה ליצור מכל אלו סלט מרענן ולא רסק חסר צורה.
שלא כהרגלה, היא מרשה לעצמה הפעם להשאיר קצוות לא לגמרי סגורים ושאלות ללא מענה. שינוי מרענן.

ומכל הצרות, הבעיות והמחלות בספר, אני נשארתי בסוף עם אמפתיה לדמות משנה אחת.
אמא נהדרת, לכאורה. אמא "לפי הספר" של אחת הגיבורות הראשיות.
היא דוחפת את בתה להתחבר עם ילדה דחויה ומוזנחת, היא מאמצת את הילדה הדחויה הזו ומעניקה לה חום ואהבה.
בעיני הילדה הדחויה, היא לנצח תהיה דמות האם המושלמת.
בעיני ילדתה שלה - לא בדיוק.
ונכון, שיש פה את העניין הבלתי פתור והמוכר הזה, שההורה המושלם עבור האחד הוא, מה לעשות, לא ההורה המושלם עבור האחר, בפרט אם האחר הזה הוא הילד שלו.
אבל יש כאן מעבר לזה:
איפה, כהורה, שמים את הגבול בחינוך הילד שלנו להיות "אדם טוב".
האם לא טבעי לרצות שהילד שלך יעשה "מעשה טוב", יתחבר לילד הדחוי?
איפה עובר הגבול בין הרצון הכן לחנך אותו לתשומת לב לחלש להנאה האגואיסטית מלראות את הילד שלי מתנהג כמלאך קטן? מהווה אישור לכישורי ההורות והערכים החינוכיים שלי? האם לגיטימי להחליט לשים את צרכיו של האחר לפני צרכיו של הילד שלי? בהינתן שהאחר נזקק לבסיסי ביותר, והילד שלי, אולי רק ל"שמנת", לפינוק?
הספר מראה את שני צדדי הדילמה, ופתרון - אין.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כמה ציטוטים, ומה שיש לי להגיד עליהם:

"תודה לאל שאין לה עבודה כמו של קלמנטיין, שבה את צריכה לשאוב בלי הפסקה מבאר הרגשות שלך. עבודה צריכה להיות משוללת רגש. זה האושר שבעבודה".

ובכן, שטויות.
סטיגמות של אנשים שעובדים במקצוע אמנותי ואין להם שמץ של מושג איך זה לעבוד בכל דבר אחר.
אין עבודה "משוללת רגש". אין. או לפחות, אני לא מכירה כזו.
נכון, רואת חשבון כנראה לא צריכה "לשאוב מבאר הרגשות שלה" כדי לעשות את עבודתה, אבל זה לא אומר שהיא מבלה 8 שעות ביום ללא צורך בהפעלת רגש.
מקומות עבודה נוטים להיות מלאי רגשות.
לחץ, אגו, תחרותיות, כעס, פוליטיקה ארגונית, תסכול, ניצחון, אכפתיות, תודה.
מול הקולגות, המנהל, המנוהל, הלקוח. תמיד יש רגש.

"מערכת היחסים שלהם נהייתה כל כך מעוותת וסבוכה, עד שהיה נדמה שהם אבודים ביער אגדות עבות, והיא לא ידעה איך לפלס דרך חזרה למקום שידעה שעדיין נמצא שם, המקום שבו ודאי עדיין אהבו זה את זה"

אחלה תקציר לכמעט כל הספרים של ליאן מוריארטי, תכלס.

"היא לא היתה צריכה לתת להם להגיע[...] היה מוטב להגיד להם לחכות בבית. עדיף ללבבותיהם המזדקנים. היא לא חשבה. היא פשוט הניחה שיבואו, כאילו היא עדיין ילדה שצריכה את המבוגרים.
פעם היא וסם יצאו לארוחת ערב עם אריקה ואוליבר, והתחילה שיחה סביב השאלה אם הם מרגישים מבוגרים. היא וסם אמרו שהם לא ממש. אריקה ואוליבר נראו המומים וקצת מזועזעים.
"ברור שאני מרגישה שאני מבוגרת," אמרה אריקה, "אני חופשיה, אני האחראית."
אוליבר אמר, "לא יכולתי לחכות כבר לרגע שאהיה מבוגר"

פסקה אחת שמתמצתת ומדגימה היטב את הפער בין מי שגדל בבית מתפקד למי שלא. היכולת הזו של מוריארטי היא אחד הדברים שאני אוהבת אצלה.

והערה לסיום: ההרצאה שהזכרתי, זו שבה הגיבורה מתארת מקרה שכל הספר סובב סביבו - ובכן, במובן מסויים, אפשר לראות את כל הספר כבעל אותה מטרה כמו ההרצאה: אזהרה והרתעה (לא אגיד מפני מה כי ספוילרים). ואולי יש בזה משהו מגוייס, אבל מצד שני - אף פעם אי אפשר להתריע יותר מדי ואם זה נעשה בכשרון, כמו אצל מוריארטי, אז בכלל.
לא יודעת אם זו היתה מטרתה, אבל אם כן - במקרה הזה, זה מוסיף לה נקודות מבחינתי.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על באהבה, בטירוף באשמה