חבל, פשוט, אין מילה אחרת. את הספר הראשון אהבתי בכול ליבי, הוא היה כתוב נהדר, הוא היה אפל וקסום ומצחיק, והכול היה מדויק ובמקום, וכן היו בו כמה דברים שפחות אהבתי אבל הדברים הטובים היו רבים כל כך וטובים כל כך שלמי איכפת?
לא כך בספר הזה. הספר הזה הוא מה שגרם לי לוותר על הסדרה שבה תליתי כל כך הרבה תקוות וראיתי כל כך הרבה פוטנציאל. תהליך הקריאה שלי היה משהו כזה: כבר מהעמודים הראשונים זה לא זה. במקום להמשיך מערכת יחסים מקרטעת שלא עושה טוב לאף אחד מהצדדים, אני בוחרת להיות בוגרת ולסגור אותו. שניפרד כידידים. אחרי כמה זמן חזרתי אליו, אמיצה יותר וסבלנית יותר, ולא שרדתי יותר מהפעם הראשונה. אחר כך עשיתי את הבלתי ייאמן ודילגתי לסוף כדי לקבל איזשהו קלוז'ר. לא ממש עזר, בהתחשב בסוף המטורף, אז עשיתי השלמת רקע קטנה והמשכתי לספר השלישי (לא הרבה יותר טוב). אבל את הביקורת אני בוחרת לעשות כאן ולא על ספר אחר בסדרה בגלל שהוא המפנה הגדול, מספר מצוין שמשאיר טעם לעוד ל... מה זה בדיוק? מודה שקשה לי לשים את האצבע על מה יש בספר הזה שחירב את הכול, בין אם הדמויות שאם זה אפשרי נעשו פחות מעניינות והרבה יותר מעצבנות, העלילה שפשוט לא זרמה, לא ריתקה אותי מספיק, אולי הבעיה היא בעולם הדיו? בחיסרון המורגש של קפריקורן (ממש עפתי עליו)? באמא של מגי שעדיף שלא הייתה מדברת? לא יודעת. אבל פשוט חייבת להוציא את זה ממני- ספר שהוא טעות! היה עדיף לקטוע הכול בשיא ולא להמשיך, כי אני פשוט ויתרתי (אחרי שהתעוררתי מהשנצ שלא זכרתי שעשיתי בזמן הקריאה)

אני לא נוהגת להפסיק לקרוא ספרים באמצע. אני די עקשנית. הספר הזה, לא כמו רבים מקודמיו, היה גרוע ברמות אחרות. בלתי קריא בעליל. ולמען האמת, די מטומטם (לא שאני מזלזלת בנושא, שהוא חשוב מאוד, אבל אני מזלזלת באיך שהוא הוצג בספר הזה). כך שבלית ברירה נאלצתי לוותר עליו, אבל היי- הבנתי שהסדרה מצוינת!

אני אוהבת את ג'ון גרין, אבל הוא ללא ספק אוברייטד. אשמת הכוכבים לא טוב בעיניי כמו השם שיצא לו, על שפע של קתרינות אין בכלל מה לדבר, והיחיד שבאמת מצדיק את ההילה סביב הסופר הזה הוא מחפשים את אלסקה המצוין. בערים של נייר יש קצת מכול אלה, ולפי מה שראיתי בביקורות כאן הוא ממש אנדרייטד, אז באתי לעשות איתו חסד. כזאת אני, לוחמת צדק.
ערים של נייר הוא ספר מקסים. קל להתחבר למספר, החברים שלו מצחיקים ומוסיפים רבות לעלילה, והוא חמוד בטרוף. לגרעין של העלילה פוטנציאל רב - היא מעניינת, היא סוחפת, והיא לא תמיד כזו צפויה. הבעיה היא שחלק מהזמן היא די כן. סתם, זו לא הבעיה, אבל היא חלק ממנה. הבעיה היא שאת הסיפור הנהדר הזה ג'ון גרין יכל לכתוב על 150 עמודים ככה, והוא היה נשאר נהדר, אבל (בדיקה זריזה) הוא בחר לשפוך אותו על 319 עמודים וכאן זה פשוט יותר מידי. באיזשהו שלב החיפושים אחר מרגו נהיים ארוכים ומתישים, הדמויות מתחילות לעצבן - כמו החברים האלה שאתה מת עליהם במנות קטנות, אבל אם הגזמת במינון הם כבר לא חברים. היו כמה קטעים מיותרים וכמה קטעים מקסימים. ג'ון גרין ללא ספק יודע לכתוב וזה ספר שיש לי בו כמה מירקורים, כי לדמויות יש יציאות מהממות. לחלקן. בן מטומטם. סתאאאאאם
אז כמו הביקורת הזאת, הבעיה של הספר הזה שהוא פשוט ארוך מידי, אבל הגרעין שלו ממש טוב וזה לבדו שווה את הקריאה :)

לא אהבתי. פשוט לא אהבתי את הספר הזה. שם מגניב, התחלה די מבטיחה אבל זה נהרס מאוד במהירות. אני לא יודעת האם זה המקור או שהבעיה נטועה בתרגום אבל הספר פשוט לא כתוב טוב, משהו בכתיבה עצמה הקשה עליי לקרוא אותו, והעלילה הצפויה והקיטשית בטח לא הוסיפה. הדיכאון מתואר בצורה ילדותית ולא אמינה, והוא לב ליבו של הספר הזה. היישר אל תוך החור השחור במוח שלי, אם הייתי יכולה.

לספר הזה הגעתי רק לאחרונה, בטעות, וזאת הייתה אחת הטעויות הטובות שעשיתי! הוא טס במעלה רשימת הספרים האהובים עליי נכון לעכשיו, כי הוא פשוט כל כך קולח, מרגש, מצחיק וכתוב טוב ואתה לא יכול להפסיק לקרוא וגם אם זה קצת צפוי עדיין נמצאת הדרך להפתיע אותך ורגע אני חשדתי שזה יקרה אבל לא באמת האמנתי או מיי גאד זה באמת קרה עכשיו? אז כן, יש גם את זה. אבל אלה החיים, בדיוק כמו בספר הזה. קצת קשה לתמצת אותו בלי להרוס לחלוטין את העלילה לכול מי שעוד לא קרא, אז אין צורך שאעשה את זה. פשוט תלכו לקרוא. הוא באמת מצוין.

אני מרגישה שכול מה שאני אגיד רק יוריד מהערך של הספר הזה, שלא צריך להכביר במילים עליו ופשוט להתחיל לקרוא מיידית, אבל אני אגיד את זה: אני לא מזילה דמעות מספרים. בכיתי כמו ילדה קטנה. מרגש בטרוף.

ג'ון גרין הוא סופר שכול ספר שלו שיתורגם לעברית אני אקרא. בניגוד לדעה הרווחת לא התלהבתי יותר מידי מאשמת הכוכבים, אהבתי מאוד את ערים של נייר, ונדלקתי לחלוטין על מחפשים את אלסקה המצוין. הוא סופר טוב מאוד ויש לו כמה ציטוטים מבריקים. אני יודעת את זה כי הוא גורם לי למרקר בספרים.
בכול מקרה, ברגע ששמעתי ששפע של קתרינות תורגם היה לי ברור שאני אקרא אותו ואהנה ממנו, אבל משהו התפקשש בדרך.
ההבדל הכי גדול בעיניי היה נק' המבט. כול הספרים של ג'ון גרין שקראתי היו מסופרים מגוף ראשון ואילו הספר הזה היה מסופר מגוף שלישי. הבחנתי בהבדל הזה בגלל שהכתיבה עצמה הייתה פשוט הרבה פחות טובה. היה פיצוי מסוים על העובדה הזאת עם הערות שוליים מעולות ומשעשעות אבל באופן כללי הכתיבה לא זרמה לי יותר מידי והיה לי קצת קשה לקרוא את הספר ברצף, אבל אולי אני משליכה על הכתיבה את העובדה שהספר הזה הוא פשוט משעמם.
הרעיון מגניב - קולין הוא ילד פלא, ולא גאון- זה קריטי שמתאהב רק בבנות שקוראים להן קתרין. לאורך מערכות יחסיו עם הקתרינות הבן אדם נהיה נזרק מקצועי. וכמו ילד פלא, הוא מחליט לכתוב נוסחה מתמטית שתשקף את העובדה הזאת ותוכל להציג את העבר והעתיד של מערכות היחסים שלו. משהו כזה. אני לא משהו במתמטיקה. בדרך הוא יוצא לטיול עם החבר המצחיק שלו חסן ומכיר את לינדזי, בחורה נחמדה ודי מעצבנת ש ****ספוילר**** מובילה לסוף הצפוי ברמות בעלילה הלא מתקדמת הזו (איך עלילה על משוואה מתמטית יכולה לא להתפתח? שאלה מצוינת!) שהוא, כמובן, לינדזי וקולין נהיים ביחד והוא כנראה מתגבר על האובססיה המשונה הזאת לבנות שקוראים להן קתרין.
היה אפשר לצמצם את הספר ל30 עמודים, להעביר את הפואנטה ולשמור על מידה מסוימת של הנאה לכול אורך הספר. חבל. מחכה לתרגום הבא.

קראתי את שני הספרים, ואני חושבת שהספר הזה הוא לחלוטין הרבה יותר טוב מקודמו.
ההחלטה לספר מה קרה אחרי הספר הקודם מנקודת המבט של אדם היא החלטה מצוינת. די, קיבלנו מספיק ממיה. היא בחורה כל כך מעצבנת ומציקה, בספר הזה במיוחד! אבל אדם הוא מתוק אמיתי והוא הופך אותה לקצת יותר נסבלת. זכינו להכיר אותו קצת יותר מקרוב ואני שמחה על כך.
הכתיבה קולחת, הרומנטיקה לגמרי במקום, די קיטשית אבל לא ראיתי את זה כחיסרון כאן, זה פשוט התאים. מעלה חיוך תוך כדי קריאה. ממליצה.

אכזבה. במילה אחת. ומפה והלאה הביקורת עמוסה בספוילרים.
הגר ינאי היא סופרת מעולה, והיא קנתה את ליבי עם הספרים הראשונים בסדרה, שנכתבו לפני כמעט עשור. ההבדל בשנים מורגש. נדמה קצת שהגר שכחה את הסיפור שלה. אני, בכול אופן, לא שכחתי ויצא לי לקרוא אותו אחת לכמה זמן ככה שזכרתי לא רע את הפרטים.
הספר השלישי ממוקד הרבה יותר מהספרים הראשונים, וזה חיסרון ענק. הגר התמקדה בארבעת הדמויות הראשיות, שכאן הם שלושה בעיניי- הילל לא עושה כלום חוץ מלמות (כל כך הרבה פעמים!!!) ולמצוא חן בעיני נינו, וגם הנשיקה המיותרת הזאת באמצע! לי הורגש מאוד חסרונם של דמויות אחרות שצצו פה ושם בספרים האחרונים, מה קורה עם סבא אבנעזר? אלקסיקו ואחיה במחנה ההבראה? שרה ליספקטור? אליהו והבן שלו? והדמות הפאקינג גאונית של העורך דין של התהום?????
הכי צורם לי שכול מה שהגר בנתה מתחילת הספר הראשון לאורך הספר השני כאילו פרח מזכרונה, אין שום התייחסות לנבואה, ה-נבואה שבתכלס סביבה סובב כול הבלגן. המתח הנבנה בין הילל ויונתן לאורך כול הספרים פשוט התפוגג, חוץ מהקנאה של יונתן בהילל לא קורה עם זה שום דבר. היה לי ברור כילדה שהם יילחמו, תאוריות על מה שעומד לקרות... ומה נסגר עם המגפה? התרופה שפיתח עמנואל? האחשדרפנים? לצד כול מה שלא הוזכר אני מרגישה החמצה על מה שכן הוזכר, אבל לא מספיק. הייתי שמחה לשמוע יותר על איסארוב, אהורימיאנה.. הספר הזה התמקד וסובב כולו סביב הדמויות הראשיות ולשאר הדמויות לא נותר מקום, וזה חבל, כי כולם חלק מהעולם הקסום של בבל, שהוא הוא מה שמרתק בטרילוגיה הזאת. אני לגמרי חושבת שהספר יצא כדי לסמן וי. הנה, נגמרה הסדרה, עזבו אותי בשקט. חיכיתי עשר שנים לסוף המהמם, שיסגור את כול הקצוות וייתן מענה לכול השאלות- וגם אם הוא יישאר קצת פתוח אז לא נורא, אבל כנראה שהגר שכחה מה היא התכוונה לשאול.
הספר הרבה פחות אפל מהספרים הקודמים והכריכה גם נראית בהתאם. אני מרגישה שעל ידי כך הנושא המרכזי של הספר קצת השתנה וחבל הצעד אחורה הזה מהנגיעה בדיכאון. זה היה חלק בלתי נפרד מהספר, חלק בלתי נפרד מהדמויות. אני לא מצליחה למצוא את הניסוח המדויק, את הדבר הזה שחסר לי כל כך בספר הזה, אבל אני מסיימת לקרוא ומרגישה שלא אמרתי שלום כמו שצריך לעולם הזה של בבל, לחלוטין לא קיבלתי מספיק ממנו. ואם הספר הזה היה המשך ישיר של הספרים הקודמים לו בסדרה, הוא ללא ספק היה לי הרבה יותר חסר.