ספר חמוד לילדים צעירים - שנון וכיפי. מצחיק ומיוחד.
משהוא ישן שאי אפשר כבר למצוא היום. אם תרצו את הספר תצתרכו לקנותו בחנויות יד 2 כי הוא בהחלט יצא לפני כמה עשרות שנים.
לי לקח הרבה זמן עד שהשגתי אותו - אבל הצלחתי והנהינתי מאוד לקרוא ולהקריא.

***

"אצבעוני יש לו מתחת לפטריה. הו, כמה טוב היה לו! כמה טוב היה! כי אם יורד גשם-אז יש לו מטריה!ואם זורח שמש- אז יש לו שמשיה!"

"הצפרדע, הצפרדע מצטערת: למה היא ולא אחרת, דוקא היא צריכה לרבץ - כל הזמן בתוך הבוץ?"

הספר הוא רק חצי מהסיפור שעומד מאחוריו.
אני זוכרת, כיאילו זה היה אתמול, שבכיתה ה' הסופרת נאוה מקמל עתיר הגיעה לבית הספר שלנו
(היה מקובל שכל שנה הכיתה קוראת יחד ספר על סופרת מסוימת ואז היא מגיעה לבית הספר בתאום מראש).
נאוה הייתה אז וגם עכשיו סופרת שאני אהבתי ואוהבת מאוד. היא מיוחדת, כותבת יפה, לא דומה לשום סופר אחר.
יש לה יכולת מיוחדת לכתוב ספרי ילדים שמעבירים לאותו קורא מסר. משהוא שישאר איתו להמשך. מה שקורה בדרך ככל בספרי מבוגרים, אבל נאוה מצליחה להכניסו, אמנם חבוי ולא גלוי, גם בתוך ספרי ילדים.
אז הסופרת הגיעה אלנו, וכשהגיעה גיליתי שאין לה כישרון רק בכתיבה אלא גם בלספר. היא הייתה מותחת. היא ידעה לספר סיפור ארוך ולהשאיר אותי מרותקת. אני התרשמתי ממנה כמו שלא התרשמתי משום סופרת אחרת שבקרה אצלנו.
נאוה סיפרה לשכבת ה' את הסיפור השלם שעומד מאחורי הספר שיצא לאור.
הסיפור האמתי שסיפרה לנו הוא בעצם סיפור על השואה, ובכללי מסופר אם אני זוכרת נכון (בכל זאת, כיתה ה') שעדי בת ה-8 כיבלה עדי, כלומר תכשיט מסוים מסבתה. אחר כך אני זוכרת שסופר שבאו הגרמנים וכמעט רצו לחטוף את עדי אבל ברגע האחרון היה אישה שלקחה את עדי למנזר\כנסיה בכוח (עדי נאבקה בכוח אך לא הרפו ממנה) ועדי לא הבינה כלום. למה דחפו אותה לשם? היא בכלל יהודיה!
היא שנאה את האישה הזאת. רק כהתבגרה הבינה עדי שהיא הייתה אישה טובה שהצילה אותה. אישה יהודייה עם לב טוב ורחב.
ואז הגיע מנהלת המקום ואמרה לה שכאן מתפללים נוצרים. ואם היא בכל זאת רוצה לשרוד - אסור לה לדבר. בשביל שלא יגלו לפי הקול והמבטא שהיא יהודיה. אסור לה להוציא ציוץ. אסור לה לבכות. אסור לה לצחוק. אסור לה אפילו לגחך. פשוט כלום.
המנהלת סיפרה לכל הבנות שהילדה החדשה היא אילמת. היא לא יכולה לדבר. כל הבנות הבינו אותה וכיבלו את הילדה החדשה.
עדי שמעה בקול המנהלת ופשוט שתקה. נתנו לה מיטה וטיפלו בה יחסית יפה, אבל בכל זאת בלילות, הייתה מתקלחת ובוכה בתוך המיים כשאף אחד לא שומע על כל הרוע, הסבל והבדידות הנוראה שהיא עוברת.
אך לרוע מזלה, כנראה שפעם אחת בכל זאת ילדה שמעה את הבכי שלה וגילתה שהיא יהודייה. היא רצתה לתפוס אותה מדברת. היא רצתה לתפוס אותה בוכה. או צוחקת. משהוא... כי הובטח למי שמוצא יהודי הרבה מאוד כסף.
ובכן, הילדה ניסתה בכל דרך אפשרית לגרום לעדי להוציא משהוא מהפה. בהתחלה דחפה אותה הצידה. אחר כך דרכה על רגלה בעקביות. עדי לא יכלה לסבול זאת. אך היא עצרה את עצמה שנייה לפני שזעקה מכאב.
כך, הילדה הזאת החליטה שאין ברירה. היא חייבת לעשות מעשה מזעזע יותר.
היא העמידה את עדי באמצע החצר וקראה לכל הבנות. כשכולן הביטו והסתכלו היא החלה להעליב את עדי. היא קראה לה בשמות גנאי, קיללה אותה, משהוא שעדי לא יכלה לסבול. בנוסף, היא המציאה על עדי שקרים, ולמה כדי להתרחק מעדי וכמה שהיא מציקנית ומגעילה. והכל בשביל שעדי המסכנה תוציא ציוץ. אחר כך אותה ילדה גם שלבה עם ההעלבות אלימות: היא קיללה את עדי ונתנה לה בעיטה. קיללה שוב אותה ומשכה לה בשער. עדי הייתה כאובה ומסכנה. אבל למרבה הפלא, הייתה חזקה ושתקה.
יש עוד המשך.. אבל גם ככה קצת נסחפתי... אז לסיכום:
הסופרת הכניסה לתוך הסיפור " העדי של עדי " רק מעט ממה שקרה במנזר\כנסייה.
היא לא הכניסה בתוך ספר זה שום דבר על הילדה הרעה. היא פשוט נותרה רק במציאות.
אז הספר הזה הוא מרגש - אבל הסיפור מאחוריו עוד יותר. והיה חשוב לי לכתוב עליו... כי אני בטוחה שגם אתם תזכרו אותו ותזכרו בו לא מעט פעמים. אז אני ממליצה להחליף את העדי של עדי או לקנות אותו, לקרוא ולהתחבר אליו - וגם לזכור את מה שעומד מאחוריו.
ואני עדיין זוכרת שנאוה גם הוסיפה לספר לנו גם על אחרי שהשואה הסתיימה. רצו לקחת את היהודים הילדים מתוך מנזרים\כנסיות אבל לא ידעו מי בברור יהודי ומי לא. הרבה ילדים יהודיים שכחו או לא ידעו שהם יהודים (לדוגמא ילדה בת ארבע שנכנסת לאותו מנזר\כנסייה... היא לא תדע אחר כך לאן היא שייכת).
הרב הגאוני החליט שבכל כנסייה הוא ישאל מה ההמשך של המשפט "שמע ישראל ה' אלוקנו..." כי למדו גם את הקטנים להגיד אותו בלילה. כך הרבה ילדים המשיכו את המשפט וידעו שהם יהודים. מה שעצוב בזה הוא שיש גם אלו שהם יהודים ולא ידעו להמשיך את המשפט. כך נשארו כל חייהם נוצרים בנפשם - אך באמת - הם יהודים.

ספר וסדרה ללא רמה, השפה על הפנים, שיעמם אותי עד מוות. היה קשה לי להתחבר לעלילה ולא נהינתי בכלל מקריאת הספר. אני טיפוס שאוהב רק ספרים ברמה גבוהה, מיוחדים, קלאסיקות, ספרי מופת. מי שזה לא הסגנון שלו, יאללה, תנסו. ומי שמסכים איתי - אל תחשבו אפילו לנסות את הסדרה. אין בזה שום טעם.

אני מאוד אוהבת את הספרים של אפרים קישון, אלה ספרים לא רק מצחיקים אלא גם מעודדים. אני לא מכירה עוד ספר בעולם שיכול לעודד אותי כל כך ממצב מצוברח עד לחיוך על הפנים כמו הספרים של קישון. קראתי את 'ספר משפחתי' שהוא כתב ומאוד נהנתי ממנו, למרות שהספר, אני חייב לציין, כתוב ברוח ילדותית אך קשה להבין אותו בצורה מלאה בעודך ילד. לכן שמחתי למצוא בספריה ספר בשם 'אלה מסעי יונתן', שהוא הרבה יותר קל ופשוט לילדים אך כמובן שגם מבוגרים יכולים להינות ממנו. אני חושבת שלגמרי התמכרתי לסדרה האהובה הזאת, כי לאפרים קישון יש דרך ייחודית להפוך את החיים שבסיפור ממעצבנים ובלתי נסבלים להסתכלות עלייהם בדרך הומורסטית שונה. האם פעם תהיתם, כשקרה לכם משהוא ממש מרגיז, אם היה יכול לקרות יותר נורא מזה? יותר גרוע? ואז... הגעתם למסקנה לא? שמה שקורה עכשיו זה הדבר הכי גרוע בעולם? אז טעיתם, חברים, כי בספרים אלו אפרים קישון לוקח מצב רגיל לקיצוני ביותר וכשהמצב עד כדי כך קיצוני זה כל כך מצחיק עד שאתה מתעודד לגמרי. ואני טיפוס של ספרים לא סתם מצחיקים אלה בעלי הומור שלא כל אחד מצליח לעלות עליו. התייחסות לחיים האמתיים כאל מצב קיצוני ובעל תקלות כל כך רבות יוצר הומור מעודד ונותן לסופר אופי משלו ולא כמו כל הסופרים. ספר וסדרה מומלצת לילדים, לנוער ולמבוגרים גם יחד. שנון ביותר!

הספר ובכלל הסדרה היא מותחן מרתק על שליחות לניו יורק במטרה לפרוץ למחשב של אבו בשיר ולגנוב ממנו מידע בשביל שתוכניותיו יכשלו והחבורה תצליח במשימה. שפת הספר היא לא הדבר הכי קלאסי שקראתי והיא ברמה רדודה יחסית, יש קטעים קצת בוטים אבל לא משהוא קשה מדי. כן הייתי מצפה מסדרת מותחן מרתקת עם כל כך הרבה בעיות והרפתקאות שתהיה ברמה קצת יותר גבוה, כי העלילה לא מפצה על זה מי יודע מה.
הסיפור בנוי כאילו הכל קורה ממש עכשיו - זה גם מה שהופך את זה ליותר מעניין. אתה ממש מרגיש את העלילה כיאלו אתה נמצא שם.
הכל מתחיל מאיש מסוים שלא אפרט עליו בשביל להמנע מספויילרים, ושמו חנן. הוא מגיע לבדוק את שכבת ח', ולבסוף בוחר מתוכה נציגים. בהתחלה לא ברור למה זה, והוא משקר שזה משהוא אחר ושאין מה לדאוג, אבל בסוף מתברר לאותם ילדים שזאת שליחות מסוכנת לארץ אחרת. הכי מוזר לילדים זה שהם לא ממש החכמים של הכיתה, הדבר היחיד שגיא טוב בוא זה מחשבים, ונועם אוהבת מטוסים, ורועי? אין שום דבר שהוא טוב בוא חוץ מספורט. אבל עד מהרה הילדים מגלים שאלו הכלים למשימה הזאת. שהם הילדים שחנן בדיוק חיפש...

עוד פעם הגיבורה היפה בלונדינית?
פגשתם פעם ספר ילדים בוא הגיבורה לא יפה. חכמה, אבל לא יפה? אולי כן, אבל אף אחד לא מאוהב בא.
ובכן, אם רוצים לכתוב סיפור על ילדה שמשהוא מאוהב בא, היא תהייה בלונדינית ומהממת. אין מצב שהיא תהיה מכוערת.
למה? אלוהים יודע.
אולי כי לא מקובל שזה מה שיהיה כתוב בספר ילדים.
בנוסף, כמובן וכרגיל, יש חבורה עם 2 בנים ובת אחת. כמו כל הספרים של זהר אביב. אף פעם היא לא העזה לכתוב על חבורה של 2 בנות ובן אחד.
למה? כי זה נשמע מוזר... ולמה זה מוזר? כי לא לזה אנחנו רגילים!
וזה דווקא מה שאני לא אוהבת בספרים. מה חוכמה בלכתוב ספר של מציאות רגילה? שככה כולם מאמינים שצריכה להיות?
טוב, אז הספר הזה אפילו לא ראוי לדרוג.
העלילה בוא אולי מותחת, אבל אני לא חושבת שזה מה שצעירים אמורים לקרוא.
חבורה עם מנהיג רזה, חמודי כזה, כי כמובן שלא הגיוני שיהיה מנהיג לא רזה ולא חמוד, עם בת בלונדינית, יפה, שהמנהיג מאוהב בא, ועוד ילד שמן, שחייבים לציין את זה שהוא שמן וכל הזמן אוכל עוגיות ומבקש עוד לאכול (דבר גס ביותר) ואם זה לא מספיק, יש גם ילד שמתואר כניב, הרשע החכם. כן, מתארים אותו רשע. איך אפשר להתחבר לתאור כזה? אני הזדעזעתי. תתארו לכם שאתם מקירים ילד שיש לו חבר ממש טוב, והילד הזה קורא לחבר הטוב שלו "רשע".
?
אז לפני שאתם יוצאים להחליף לבן שלכם ספר שהוא קורא לו מותח ומעולה בספריה, תעיפו מבט בעמוד הראשון, כי גם אם הכריכה מושכת,
יכול להיות שהספר לגמרי לא ראוי לקריאה.

את הביקורת אפתח בלמה הספר הוא בשבילי בסדר. כי מצד אחד, לא התחברתי אליו, ומצד שני, משהוא עצר אותי מלדרג אותו כספר טוב.
הוא לא פחות מבסדר משתי סיבות:
1. כשהייתי קטנה חיבבתי אותו, ועכשיו למרות שלא התחברתי יכול להיות שזה גם בגלל הגיל...
2. אין הרבה בעיות בספר, זה לא שיש משהוא שאני חושבת שהוא נורא ואיום או מה שהוא כזה. סה"כ - סבבה.
הוא לא יותר מבסדר משתי סיבות:
1. כל כך צפוי, אין בעייה גדולה מדי... אני מרגישה שבספרים מסוימים אתה מבין את הבעייה לעומק, אבל כאן, אני לא יודעת, זה לא מרגיש קשה אלה סבבה.
לדוגמה:
אוקיי, הוא בכה.
אוקיי, הם עברינים.
(מה הטעם?!?)
2. גם עוד כשחיבבתי את הספר, לא הזדהתי עם שום דמות. כל ספר שאני מדרגת כמעולה אני מזדהת עם הדמויות - ואתו ממש לא הזדהתי.
לסיכום:
נכון שכן אפשר לאהוב אותו בגיל 6 - 8 אבל לא יותר מזה. מספר באמת טוב אמורים להינות בכל גיל, אבל עכשיו אני לא מוצאת בספר שום טעם.
הספר (הסדרה, למען האמת) מספרת על ילד שיש לו בעייה. הוא שמן וממש מקניטים ומעליבים אותו בבית הספר. בבית אמו כל הזמן מנסה להאכיל אותו במאכלים יותר בריאים כשכל שאר בני המשפחה מקבלים אוכל שהוא כן אוהב. בקיצור, הוא לא סובל את זה ואומר שהוא לא מקובל. אחר כך, יום אחד, הילד מגלה שיש לו יד "פלא" (עוד סיבה למה לא אהבתי את הספר... לדעתי חשוב שילדים יבינו איך להתמודד עם זה במציאות כי לדוגמה כשאני קראתי את זה בגיל 7 אמרתי לעצמי: "איזה כיף לרן (הילד) יש לו יד פלא אז הוא יכול להתמודד עם הכל..." במקום זה עדיף להגיד מה אפשר לעשות בשביל להתמודד עם בעיות כשמעליבים אותך בחברה. ילד נמוך צריך להבין איך להתמודד עם זה, נגיד, ולא לקבל יד פלא...) בקיצור אחרי שהוא מגלה את זה הוא מצליח לעזור לילדים אחרים שלא יעליבו אותם וכך גם רוכש לעצמו חברים ונהיה סוג של "מקובל", אבל לא שכל הכיתה אוהב אותו, אבל יש לו שתי חברים. אחלה של דבר. וכך הילד ממשיך לעזור לילדים ומצד שני לא מגלה לאף אחד על הבעיה שלו חוץ מלשתי החברים האלה, כי הוא כל הזמן חוזר על זה שלא רוצה שיבדקו אותו במעבדה וכל זה... (זה כבר חופר! הוא חוזר על המשפט על זה כל פרק...)
באסה.
לכו תמצאו ספרים יותר טובים.
אתם תמצאו.

הספר הזה, רב-מכר עולמי, סיפורי הנשים מאוירים בידי 60 מאיירות מכל פינות הגלובוס, שכולל 100 סיפורים על נשים משפיעות בארץ ובעולם הוא חובה לכל אחד\ת באשר הוא\היא. אולי כיום יש יותר מודעות לשוויון זכויות בין גברים לנשים, אך פעם נשים כמעט ולא היו נחשבות בין אדם נורמלי. בשווייץ, לדוגמה, שנחשבת מדינה חדשנית מאוד בהמון תחומים, נשים קיבלו את זכות ההצבעה בערך 100 שנה לאחר הגברים!
אולי בגלל איך שנשים נראות, אולי בגלל מבנה הגוף, אבל בעולם שלנו יש המון שונות, מה זה משנה? נסו לדמיין את עצמכם בתוך עולם כזה של אי שוויון. (לא שאין גם היום אי שוויון, אבל בכל זאת אי אפשר להשוות את זה לפעם). קשה מאוד לחשוב על הפרדות כאלה. אז מעניין איך היה כל כך הרבה אומץ לאותן נשים, ללכת נגד הזרם, ולהגיד "אנחנו יכולות לעשות את זה"(בעברית) או: "!We Can Do It" (באנגלית) או "We kunnen het doen" (בהולנדית) או:"それができる" (ביפנית) או:"Podemos hacerlo" (בספרדית) ועוד בכל מני שפות ברחבי העולם... הנשים האלה רצו להפסיק להיות הנסיכות עם הכתר והשמלה הוורודה בסיפורים, או אלה שעובדות בבית עם הילדים כשהגברים יוצאים לעבוד ולפרנס את המשפחה, או כל מני אמונות ושמועות והמצאות אחרות. וזה לא היה סתם אומץ. היה בזה גם המון לוותר. אולי הן היו צריכות לוותר על ארץ מולדתן, או על משפחה, או על בעל, או על ילדים, או על דרגה גבוה, או על רכוש וכסף...ואי אפשר להגיד שזה לא היה קשה... זה היה מאוד קשה... אבל הן פשוט (טוב, זה ממש לא היה פשוט) הן רצו להשיג את מה שמגיע להן, גם אם הן צריכות להפוך את כל העולם בשביל זה. חלק הקימו קבוצה קטנה, לדוגמה סופרג'יזם שהיא קבוצה של נשים המוכרת מאוד קיום, חלק התחילו לבד, חלק הקימו הפגנות ענקיות... וגם אחרי כל האומץ, והויתור, וההקמה של קבוצה או המון הפגנות, זה עוד לא נגמר... צריך להשפיע. בשביל להשפיע צריך סבלנות, צריך להיות עקבי, לא לוותר, ורק אחר כך, רק אחרי שמתחילים להקשיב לך, ויעשו את זה מתוך רצון ושכנוע ולא כי מחריכים אותם או כי הם חוטפים מכות (ועוד מכות של נשים, לא סתם)...
רק אז הנשים האלה יצאו וממשיכות לצאת:
-גדולות מהחיים.
אני בטוחה שכל הנשים מהספר זכו לפרסום רב, אך אני אהבתי את הספר הזה במיוחד, כי יש בוא מסר: גם אם אתה הכי קטן בעולם - אתה יכול להשפיע ולשנות. אחרי שילדים בני 5 יקראו כזה ספר (או שיקריאו להם, כי הם לא מטילדה...) הם ירגישו שגם הם יכולים. נכון שהעולם לא כל כך פתוח לרעיונות של ילדים בני חמש, אבל בכל מקרה - הם יכולים להתחיל עכשיו. כל מה שצריך זה כוח רצון. עם כוח רצון חזק אתה תדע (או את) איך להשפיע בדרך הכי טובה ולא לוותר באמצע. ולא, אני לא מדברת רק על שלום עולמי (למרות שאני לא פוסלת ילדים בני חמש שמנסים לעשות שלום עולמי) אני גם מדברת על הדבר הכי קטן בעולם... על משהוא שאתה חושב שהוא לא נכון, או לא עשוי בצורה טובה. תביטו סביבכם. המון דברים נעשו על ידי האדם. איך, לדעתכם, אתם קוראים את הביקורת הזאת עכשיו, אם לא במחשב, שבין אדם חכם עם כוח רצון שלא ויתר להמציא ולשנות בכל חומר או סוג המציא בשבילנו את הדבר הזה. והוא, או היא, כל אחד ואחד שהשפיעה - לא עשה את זה בשבילו. הוא עשה את זה גם בשביל הדורות הבית, וגם מה שיקרה אחריו.
אבל בואו לא ניסחף, ונחזור שוב למרלין מונרו, חנה סנש, גולדה מאיר, אמא תרזה, אירנה סנדלר, אלן ג`ונסון סירליף, אפילו נטע ברזילאי...
ואו, כל הנשים האלה...
באמת יש המון. אולי זה נשמע קצת לא הגיוני לעשות ולהשפיע כל כך הרבה - אבל זה אפשרי.
עובדה, זה אפשרי.
הספר הזה מספר בכל דף סיפור מדהים שאסור שישכח בקצרה, עם ציור מושקע ומיוחד שממחיש המון, ומשאיר טעם של עוד.
כן, גם אחרי ה100 נשים האלה, אנחנו רוצים עוד.
העולם זקוק לעוד.
אז למה שזה לא יהיה:
-את\ה?
:)

מצמרררררררררררררררררררררררררררררררררררררררר
אימל'ה!!!
קראתי את הספר לפני כמה שנים והוא עדיין זכור לי כספר שצריך להיזהר ממנו.
אני זוכרת שאני ממש פחדתי ממנו והוא היה מלחיץ עם ציורים שעשו לי את המוות.
באומץ רב אני עומדת לחזור לקרוא אותו. תאחלו לי בהצלחה.
בררררררררררררררררררררררררררררררררר..................