וואו - איזה ספר מקסים.
לקחתי אותו בגלל שהכריכה תפסה אותי.
חשבתי שזה ספר נוער-ילדים שיעביר לי את הזמן בנחת,
אבל לא - לא רק ספר נוער (אם כי הוא בהחלט מכוון גם לגיל הזה ואף מומלץ בעבורו)
ולא - לא נותן נחת.
הוא מטלטל, הוא נוגע, הוא מרגש - והוא משאיר חותם עמוק בלב.
אבל נחת אין בו. זה ספר על משברים ואובדן - ועל ההתמודדות עימם...

אני מליצה עליו כבר כמה ימים לכל מי ששואל אותי.
ועכשיו אני ממליצה גם לכם.

הוא מדהים.
מגיל 9 ועד בכלל - מומלץ.
תוציאו אותו עבור הילדים / הנכדים / הנינים - אבל תקראו גם אתם.

במילה אחת - וואו!

סופ"ש באילת.
סוף סוף שמש.
ומזל גדול - ספר מדהים שלקח אותי כל כך רחוק.
שווה שווה שווה לקרוא.

מדהים מדהים מדהים מדהים!
עזבו הכול ולכו לקרוא את הספר הזה.
הוא לא עזב אותי ימים אחרי שסיימתי לקרוא אותו.
כאימא לילדים לא יכלתי שלא להתרגש ולהזדעזע ולהתחלחל ולחמול -
והכול כל כך חי ובועט ועמוק.

זה באמת ספר ביכורים?
וואו!
הוא מרגיש כל כך עוצמתי שבטח יש לקלייר הזאת תיבות ענק של כישרון ואנושיות.

למה את עוד קוראים את הביקורת שלי?
לכו לקרוא את הספר.

טוב, שוב קראתי ספר של סביון.
מה לעשות - אוהבת סיפורים קצרים.
הספר לא היה אכזבה גמורה, ולמי שאוהב סיפורים קצרים כמוני יש מה לחפש בו -
אבל אם אתם מחפשים דרך להכיר את הכותבת - תתחילו בספר אחר.
הספר הזה לא מהחזקים שלה לדעתי.
קשה לי להגדיר למה בדיוק, אבל אני חושבת שהדמויות קצת מלאכותיות מדי.
היה קשה לי להתחבר אליהן, או אפילו להאמין שהם ממש אנושיות.
לקווי העלילה יש הגיון מסויים - אבל כשהעיקר בסיפורים הוא דמויות, אני מצפה לליטוש חד יותר.

אבל זה בסדר - גם לסופרות מוכשרות מותר מדי פעם לשחרר לשוק ספרים פחות מוצלחים.
מקווה שזה לא סוף סיפור האהבה שלי עם סביון וכתיבתה - למרות שצריך סוף לסיפור אהבה...

אם אתם צריכים שהסופר ירחם עליכם - תחפשו ספר אחר.
כי צ'כוב לא מרחם.
הוא בועט לנו בבטן. הוא מזכיר לנו כמה קשה ואכזרית המציאות יכולה להיות.
התיאורים קשים: של עוני, של קושי, של ניוול.
אבל בתוך המציאות הזו (שבינינו מאפיינת גם את דוסטוייבסקי, וסולזניצקין ועוד) הוא מוצא גם את האור שברוח האדם, את החסד ואת המתום.
אני מאוד אוהבת את צ'כוב.
יש לו כמה סיפורים קצרים שאני זוכרת בתרגומים הישנים והטובים, אבל גם העברית בספר הזה עובדת.
והכי כיף שיש כאן סיפורים שלא קראתי בעבר.
מומלץ בחום.

טוב, איך אני כותבת ביקורת על ספר כזה?

אני פריקית של סיפורים קצרים, ואני קוראת לא מעט כאלו.

אבל קארבר הוא מיוחד. היום (או אולי בישראל של שנות ה-90 כבר?) יש כתיבה בסגנון הזה, אבל זה מתחיל כאן.
מינימאליזים.
לתאר תמונות מהמציאות.
בלי ייפוי, בלי אריכות ובלי נסיון לעדן את החוויה.
יש בזה משהו חזק מאוד.

אבל -
אני גיליתי שזה תרופה שעובדת במנות קטנות.
אחרי שניים-שלושה סיפורים הרגשתי כבר בשידור חוזר.
הייתי צריכה לקחת הפסקה.
לשים אותו בצד לשבוע ורק אז לחזור לעוד סיפור.

מי שאוהב את הסוגה - מוזמן לחוויה נהדרת.

אך עלי לציין שמשהו היה חסר לי לפעמים.
אולי סוג של עלילה.
אולי איזושהי הפתחות או קסם או מפנה פתאומי שיגיע בסוף. קצת או הנרי או מופסאן - אתם יודעים...
הסיפורים מסתובבים סביב אותה עמדה נפשית והרבה מהגיבורים לא חווים שינוי של ממש -
ושוב יש לזה יתרונות, אך גם חסרונות.

קריאה מהנה.

אני מתה על סיפורים קצרים. זו הסוגה החביבה עלי.
הרבה שנים היססתי אם לקרוא את קרבר, כי אם אתאכזב - אז למה אשאף?
וניסיתי.
התאכזבתי? לא. הוא באמת כותב נפלא.
יש לו כמה סיפורים שממש אפשר לחוש בנגיעה של האנושיות והדמויות מעבר למחסום הדיו והדף.
אבל - האם הייתי צריכה להמתין שנים כה רבות? אני לא בטוחה. בעיקר כי כבר קראתי ספרים טובים יותר (בשביס זינגר למשל עולה עליו, לדעתי. ובטח שצ'כוב ומופסאן).

אבל כן - זה ספר טוב.
לא מדהים ברמות, אבל בהחלט טוב.

כתיבה עדינה, יפה, מרפרפת.
העלילות לא תמיד אמינות עד הסוף, אבל אפשר למצוא כאן פנינים.
בסך הכול הספר העניק לי שבת נחמדה.

תודה