ביקורת ספרותית על העיט נגד הלוטוס - מלחמות וייטנאם 1946 - 1975 מאת טל טובי
ספר טוב

---

הספר "העיט נגד הלוטוס" מאת ד"ר טל טובי (הוצאת אפי מלצר, 2016), נועד לדבריו "להציע לקורא הישראלי ספר יסוד בנושא ההיסטוריה המדינית והצבאית של מלחמת וייטנאם, בדגש על השלב האמריקני שלה" (עמוד 6). טובי, היסטוריון צבאי המתמחה בחקר הצבא האמריקני ובלוחמת גרילה כתב ספר קריא מאוד שמסדר את האירועים לקורא ומבהיר היטב כיצד שקעה ארצות הברית במערכה מדממת, ממושכת חסרת תכלית. אחד הקטעים המטרידים בספר נוגע לשליחותם של הגנרל מקסוול טיילור, לשעבר מפקד הדיוויזיה המוטסת ה-101 בנורמנדי, ואת עוזרו המיוחד וולט רוסטו לוייטנאם ב-1961. הנשיא קנדי של אותם בכדי להעריך עבורו את המצב ולהציע לו אפשרויות לפעולה. השניים שבו והמליצו על על הצבת כ-8,000 חיילים אמריקנים בווייטנאם, שיילחמו לצד צבא דרום וייטנאם. "המתנגד העיקרי היה תת מזכיר המדינה ג'ורג' בול (Ball), אשר התמיד בהתנגדותו עד להתפטרותו ממחלקת המדינה בספטמבר 1966. בול נפגש עם קנדי וטען כי אם הממשל יקבל את המלצותיהם של טיילור ורוסטו, יהיו תוך חמש שנים בדרום וייטנאם כ-300 אלף חיילים אמריקנים, ומשמעות הדבר תהיה אמריקניזציה מלאה של המלחמה. קנדי ביטל את טענותיו של בול והצהיר בפניו כי תרחיש דמיוני שכזה לעולם לא יתרחש. בול צדק" (עמוד 81).

בהמשך עומד טובי על הדומיננטיות שהיתה למפקד הכוחות בזירה, הגנרל ויליאם ווסטמורלנד, ולהשפעתו על אופי הלחימה. ביוני 1964 מונה הגנרל ווסטמורלנד כמפקד פיקוד הסיוע הצבאי בווייטנאם (Military Assistance Command, Vietnam – MACV) והחליף את הגנרל הרקינס. ווסטמורלנד, בוגר ווסט פוינט, היה קצין מנוסה. "במלחמת העולם השנייה שירת בגדוד ארטילריה בדיוויזיית הרגלים ה-9 ובדיוויזיה המוטסת ה-82, שעל צוות קרב שלה המשיך לפקד גם אחרי המלחמה. ב-1960התמנה כמפקדה של הדיוויזיה המוטסת ה-101 ולאחר מכן על הקורפוס המוטס ה-18, ששימש ככוח עתודה אסטרטגי. קודם להגעתו לוייטנאם כסגנו של הרקינס, היה ווסטמורלנד מפקדה שהאקדמיה הצבאית של הצבא האמריקני, ווסט פוינט. ניסיונו הצבאי כקצין ארטילריה וכמפקד כוחות מוטסים במלחמת העולם השנייה ובמלחמת קוריאה השפיע רבות על האסטרטגיה שעיצב עבור הכוחות האמריקניים במהלך מלחמת וייטנאם" (עמוד 91). ווסטמורלנד, שנחשב לקצין מצטיין ואהוד, הפך גם הוא לגיבור טרגי נוסף בטרגדיה האמריקנית-וייטנמית. תפיסתו, כי האויב יושמד ויוכרע באמצעות התמרון ועוצמת האש העדיפים של הצבא האמריקני, הביא אותו לפתח את תפיסת ה"חפש והשמד" לפיה נשלחו כוחות ניידים, יבילי אוויר, לבוא במגע עם האויב ואז להכריע אותו באמצעות עדיפות בכוח אדם ובאש.

דוגמה למימוש האסטרטגיה הוא הקרב שניהלה דיוויזית הפרשים הראשונה (יבילת האוויר) בעמק יא דראנג, ועל מנחת 'X ray' בפרט ב-14 בנובמבר 1965. "הקרב ב-'X ray' החל כשהגדוד הראשון של רג'ימנט הפרשים השביעי הגיע לאזור הנחיתה ומצא עצמו מכותר על ידי שתי חטיבות צפון וייטנאמיות, שמנו כאלפיים לוחמים [מפה מס' 5]. במשך ארבעה ימים הצליחו 450 חיילי הגדוד להדוף שורה של מתקפות, בעזרת סיוע אווירי מסיבי ובכלל כך גם מפציצי הענק מסוג B-52, שהופעלו כסיוע טקטי לכוחות הקרקע. במהלך הקרב כולו איבד הגדוד 96 חיילים" (עמוד 111). בזכות מפקד הגדוד, קולונל הרולד "האל" מור, קצין צנחנים מצטיין וותיק מלחמת קוריאה, שהוביל את גדוד באומץ ובנחישות, ובזכות הסיוע האווירי שקיבלו הצליחו האמריקנים להכריע את הקרב. המסוק הפך במלחמה לכלי כה שמימוש בהקשר לתובלת גייסות לשדה הקרב עד כי הביא לירידה משמעותית בסדרי הכוחות של יחידות הצנחנים, בצבאות העולם בכלל ו בצבא האמריקני בפרט. כך למשל מציין המחבר כי ב-1967, במסגרת מבצע Junction City, "צנח גדוד מס' 2 של החטיבה המוטסת ה-173 בצניחה המבצעית הגדולה היחידה בכל המלחמה. השימוש המסיבי במסוקים להנחתות סער מדויקות מעלה את השאלה מדוע היה צורך בצניחה מבצעית שכזו" (עמוד 122).

קראתי את הספר במקביל לצפייה בסדרת התעודה המופתית על המלחמה, שיצר קן ברנס. הסדרה מתכתבת היטב על טענות שמציג המחבר. כך למשל מציין המחבר כי מחקרים שביצע הצבא האמריקני הראו כי החייל אינו נלחם עבור מדינתו, אם כי יתכן והתגייס לצבא ממניע זה, כי אם למען חבריו ליחידה. "היטיב לנסח זאת נפוליון: רק לאחר שילגמו יחדיו מרק במשך תקופה ארוכה, יהיו החיילים מוכנים אלי קרב. מחקר מלחמת וייטנאם מצביע על כך שבצבא האמריקני כמעט שלא הייתה רוח לחימה הנובעת מהלכידות החברתית של הלוחמים" (עמוד 125). תחלופת כוח האדם הגדולה, תקופת השירות בווייטנאם עמדה על שנה בצבא היבשה ו-13 חודשים במארינס, מנעה את שימור הידע המבצעי. יוצאים מן הכלל היו הכוחות המיוחדים שבשורותיהם התחלופה היתה קטנה בהרבה. מנגד המארינס הצליחו, גם במשך הזמן הקצר הזה, לפתח לכידות גבוהה בקרב היחידות והפגינו רוח לחימה יוצאת מגדר הרגיל (שוות ערך רק לכוחות המוטסים\ יבילי האוויר). תיאורים דומים מתארים המרואיינים בסדרה. במיוחד מתכתבים תיאוריו עם ספרים דוגמת "מטרהורן", שכתב קצין הנחתים קרל מרלנטס (שגם מרואיין בסדרה).

בין הפרשות המרתקות שמופיעות בספר יש לציין את המערכה להגנת בסיס המארינס בקה סאן, במהלך מתקפת הטט, שמהווה משל למלחמה כולה. "המערכה השנייה בקה סאן נמשכה 77 ימים והמצור הוסר רק ב-8 באפריל 1968. כ-40,000 חיילים מצבא צפון וייטנאם, בסיוע ארטילריה וטנקים קלים, ניסו לכבוש את המוצב, ללא הצלחה. המתקפה החלה בליל ה-20 בינואר בניסיון לכבוש את גבעה 861 שחלשה על הבסיס ועליה היה מוצב חוץ של המארינס. מידע מודיעיני מוקדם שהעביר עריק צפון וייטנאמי, מנע הפתעה וחיילי המארינס הצליחו להדוף את המתקפה" (עמוד 153). מפקד כוחות המארינס הנצורים בבסיס, הקולונל הנחתים דייויד לאונדס, הפגין, בדומה ל"האל" מור, קור רוח וקשיחות נוכח האתגר. לפקודיו ולמפקדיו אמר ברוגע כי אינו מודאג שכן יש ברשותו נחתים. כדי להסיר את המצור נשלחה דיוויזיית הפרשים הראשונה למבצע לפתיחת כביש מס' 9, הציר המוביל לבסיס. "שם הקוד למבצע, 'פגאסוס' (Pegasus), מתאר היטב את תפיסת ההפעלה של הכוחות המוטסים: בעל חיים יבשתי בעל יכולת טבעית לעוף. למבצע המתוכנן היו שני שלבים. הראשון היה פעולת הסחה קרקעית, שבה ינסו כוחות ההנדסה של הצי ושני גדודי מארינס לפתוח את קצהו המזרחי של כביש מס' 9. בהאמינו כי תשומת הלב של הכוחות הצפון וייטנאמיים תופנה כלפי מאמץ זה, תכנן גנרל ג'ון טולסון (Tolson), מפקד דיוויזיית הפרשים הראשונה, להנחית כוחות מוטסים בגבעות שמשני צידי הכביש כאשר מאמץ התקיפה העיקרי של הכוחות האמריקניים יושקע באגפי שתי הדיוויזיות הצפון וייטנאמיות ששלטו על כביש מס' 9.
ב-1 באפריל נחתו שלושה גדודים מחטיבה 3 של הדיוויזיה באגפים הדרומי והצפוני של הכביש. אתרי הנחיתה היו כמעט במחצית הדרך אל בסיס המארינס הנצור בקה סאן. גדודי הפרשים הנחיתו יחד עימם ארטילריה בקוטר 105 מ"מ ולפיכך טווח האש שלהם היה רחב והם יכלו לחפות על הגדודים שהונחתו בהמשך הכביש ולסייע להם. בימים הבאים הונחתו גדודים נוספים, ואלה התחילו ללחוץ את אגפי הדיוויזיות הצפון וייטנאמיות. בשלב זה נותקו היחידות הצפון וייטנאמיות נקווי האספקה שלהם והפרשים האמריקנים, בסיוע כוחות מארינס, שיצאו להתקפה מתוך קה סאן, החלו להשמיד בהדרגה את היחידות הצפון וייטנאמיות המבודדות" (עמוד 154). בניגוד לצבא הצרפתי שהובס בקרב בדיאן ביאן פו ב-1954, הצליח הצבא האמריקני להביס את צבא צפון וייטנאם בקה סאן. אין ספק כי מן ההיבט הפסיכולוגי, כתב טובי, "ובמיוחד במבחן הנחישות, ניצח גנרל ווסטמורלנד את גנרל גיאפ, שניסה לחזור על תרחיש דיאן ביאן פו ונכשל" (עמוד 155). אבל זמן קצר אחר-כך פינו הנחתים את הבסיס ורוקנו מתוכן את הניצחון. ואם לא היה צורך להחזיק בשטח על מה נלחמו זמן כה רב.

מערכות שכאלו, חסרות תכלית מדינית, אינן נחלתן הבלעדית של ארצות הברית והדבר מחזק את הצורך לקרוא את הספר המצוין הנ"ל שמאפשר לקורא להבין טוב יותר את המלחמה ההיא, שרק עתה מתבררת כהלכה.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על העיט נגד הלוטוס - מלחמות וייטנאם 1946 - 1975