יום אחד, בינואר אלפיים ומשהו, הגעתי לבית ספר מסויים, באחת מערי הארץ, כדי להעביר שם השתלמות למורים. הגעתי בשעה היעודה, אך השומר בפתח הסתכל עלי במבט מוזר, ובית הספר היה ריק לחלוטין. אשת הקשר שלי, שאיתה הייתי אמורה לברר דברים מהסוג הזה, לא ענתה בטלפון, ולא הצלחתי ליצור קשר חיצוני עם אף אדם אחר. נכנסתי אל חדר המחשבים, שם לכאורה היתה אמורה להתקיים ההשתלמות, אבל אחרי כמה דקות התחילה אזעקה לפעול, ומיהרתי לצאת משם.

כך הלכתי לי במסדרונות הריקים, הצעדים שלי מהדהדים מכל הקירות המקושטים במיטב הפוסטרים הדידקטיים הקיימים בשוק וביצירות שונות של ילדים. פתאום ראיתי משהו, דומה לחתול סגול, אבל לא בדיוק, חומק מעבר לפינה. מיהרתי בעקבותיו, אך כשהגעתי לשם, הוא נעלם לחלוטין. המשכתי לשוטט במסדרונות, בחיפושים אחרי נפש חיה שתעזור לי. בסוף נואשתי ונכנסתי לאחת הכיתות כדי לקרוא את הספר שהבאתי איתי. בכיתה ישב אדם, בעל תווי פנים יפניים. "ראית אולי את החתול שלי?".

כן, אמרתי. סגול כזה, נכון? אז ראיתי אותו לפני כמה דקות, במסדרון המקביל. הוא אמר לי תודה, ופנה לצאת. רגע, אמרתי לו, מאיפה אתה מוכר לי? אבל הוא התעלם מהשאלה שלי, ויצא לחפש את החתול. בינתיים הגיעה האחראית, ובעקבותיה גם המשתלמות, ניטרלנו את האזעקה בחדר המחשבים, וההשתלמות החלה. בהפסקה מצאתי אותו יושב בחוץ, חולק סשימי עם החתול הסגול. נזכרתי, אמרתי. אתה יצאת מהספר שלי. אתה כתבת אותו. אז יש לי כמה שאלות לשאול אותך.

פירשתי את השתיקה שלו כהסכמה, והמשכתי. הספרים שלך, אין בהם הרבה הגיון. אפילו לא היגיון פנימי, כמו זה שנמצא בספרי פנטזיה שונים. והם אפילו לא ממש מהודקים. אני תמיד יוצאת מהם בתחושה פרומה כלשהי. ובכל זאת אני מאוד אוהבת לקרוא אותם, ואני לא יודעת למה. חלק מהרעיונות ממש מדהימים. מפעל לייצור פילים. באמת. איך חשבת על זה בכלל? אבל אני אף פעם לא מוצאת את הפואנטה שלך, חוץ מזה שהדמויות הראשיות תמיד בודדות נורא, וחוות לבד דברים, שהסביבה ממש לא מודעת אליהם. חוץ מזה, קשה לי שיוויון הנפש. כל הדמויות שלך מקבלות את מה שעובר עליהן בסוג של סקרנות אינטלקטואלית, או תימהון. לא מצאתי שם תסכול, או פחד, או הפתעה, או אימה. זה נורא מוזר. חשבתי בהתחלה שזה חלק מהתרבות היפנית שבאת ממנה. אבל ברור בעליל שהדמויות שלך הן בעלות אוריינטציה מערבית. כל המוזיקה, הספרות, הסרטים, הכל - מערבי בתכלית. אז זה לא יפניות. זה סתם מורקמיות. אז מה הקטע שלך? מה האג'נדה שאתה רוצה להעביר?

הרוקי לא הגיב. הוא הסתכל עלי במבט אטום. החתול הסגול גרגר ופיהק. והקולות מחדר המחשבים בישרו לי שההפסקה באה אל תומה.

יש אנשים שיודעים לכתוב שיר מופלא, אבל פסקה אחת בפרוזה אינה מצליחה להם. יש אנשים הכותבים סיפורים קצרים ונכשלים בארוכים ויש כאלה הכותבים כתבה עיתונאית מופלאה ואינם מצליחים לחבר סיפור דומה בגודל מלא. למורקמי יש כנראה כשרון מופלא שכזה, כאילו לא ידעתי, לכתוב סיפור מלא ועכשיו אני יודע שהוא יודע לכתוב גם סיפור קצר. אוהו כמה שיודע.



בספר מרוכזים 17 סיפורים כשהראשון שבהם הוא הפרק הראשון של קורות הצפור המכנית. מובן שגם ספר זה משלב בטבעיות גמורה ויומיומית בין הזיה ומציאות, כאילו הילכו השניים יחדיו מקדמת דנא. גמדים מרקדים מופלאים, פילים נעלמים, תקיפת מאפיות (שאופים בהן) ואגרופים מונפים משתלבים בטבעיות שאין שני לה אצל שום סופר אחר.



מעל לכל נבדקים שוב ושוב היחסים בין בני אדם בעזרת עינו הבוחנת של מורקמי, היודע כל קפל וכל קמט ביחסים אלה. לא פחות מכך, נבדקים שוב ושוב מצבי תודעה שונים ושום דבר לא נראה טבעי ונורמלי כפי שהיה לפני הקריאה בספר.



הסיפורים מופלאים, זורמים וקריאים והמתח נשמר לכל אורך הספר באחידות מופלאה. מובן שגם כאן מופיע נובורו ווטנבה ביותר מסיפור אחד וגם החור השחור באדמה אינו נפקד. הסיגריות והויסקי הנשפך כמים הם מסימני ההיכר של מורקמי, כמו גם המוזיקה המוזכרת שוב ושוב וגם ביקורת מובלעת על אנה קרנינה, המופיעה בספר רק בפרק 18, כשלדעת מורקמי הכותבים המודרניים לא היו מעזים לכתוב ספר שהגיבור מופיע בו רק בפרק 18. לדעת מורקמי מי שקרא אז ספרים היה אדם שעתותיו בידו ולחכות שגיבור יופיע בפרק 18 אינו דבר יוצא דופן כל כך. הרי לאן יש למהר אם אתה באלפיון העליון ואין לך יושבי ראש לנפנף מהבנק?



אמרתי כבר שהתרגום של רינה וגדעון ברוך יוצא מן הכלל?

בספר מספר סיפורים קצרים, מרביתם על פלישת הפנטזיה לעולם היומיום. משעשע, ביזארי, בוטה ומזעזע לחילופין. לא קראתי ספרים אחרים של מוראקאמי. הספר מקורי מאוד, ומעניין, ומומלץ.

לא כל הסיפורים טובים אבל אני גרופי של מורקמי