ביקורת ספרותית על מדריך הסהרורים לריקוד מאת מירה ג'ייקוב

---

יש יותר אירוני מזה שמנתח מוח יחטוף גידול במוח שלו עצמו? וכשזה קורה לד"ר תומס איפן, הוא מתחיל להזות, ומצעד של בני משפחתו המתים הנכנסים לחייו, מלווה את הקורא לכל אורכו של הספר הזה.

המתים מתים,הם נקברים, אבל בעצם הם כל הזמן ממשיכים לחיות בינינו ובתוכנו. מכוח הזכרונות, מעוצמת האהבה, ויותר מכל - מעוצמת הגעגועים.

מחלתו של תומס מחייה את אמו השתלטנית, את אחיו הסהרורי, ואת בנו שלא הספיק להתבגר, ומת בשיא עלומיו. כשאת כל אלו מלוות עוד דמויות מלאות אופי בסיפור היפה הזה.

כמו האוכל ההודי, כך גם הספר הזה. עמוס וגדוש, כזה צבעוני, שאם הייתי צריכה לתאר אותו בצבעים הייתי אומרת שהוא כמו פלטה שעליה ססגוניות עשירה מכל צבעי הקשת. הוא עמוס בפרטים, באנשים. תזזיתי, חושני, ואפילו יכולתי לדמיין את הריחות. והם היו כאלו סמיכים ועשירים. ריחות שנצרבים לך בזכרון, שמקושרים למקומות ולאנשים.

הסיפור סובב את הודו, ניו מכסיקו, וסיאטל. יש בו סגירת מעגלים, והחמלה עוטפת את כולו במעטה רך.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על מדריך הסהרורים לריקוד