יש יותר אירוני מזה שמנתח מוח יחטוף גידול במוח שלו עצמו? וכשזה קורה לד"ר תומס איפן, הוא מתחיל להזות, ומצעד של בני משפחתו המתים הנכנסים לחייו, מלווה את הקורא לכל אורכו של הספר הזה.

המתים מתים,הם נקברים, אבל בעצם הם כל הזמן ממשיכים לחיות בינינו ובתוכנו. מכוח הזכרונות, מעוצמת האהבה, ויותר מכל - מעוצמת הגעגועים.

מחלתו של תומס מחייה את אמו השתלטנית, את אחיו הסהרורי, ואת בנו שלא הספיק להתבגר, ומת ב

סיפור אנושי מרגש על משפחה הודית, הנע בין הודו לניו מקסיקו ועד לסיאטל המודרנית.
הסופרת נולדה למשפחה הודית בניו מקסיקו. היא כתבה את הספר במשך עשר שנים שבמהלכן אביה נפטר ממחלה קשה ולאחר פטירתו היא שכתבה את דמות האב בסיפור והכניסה לו מאפיינים אישיים של דמות אביה.
האב הוא מנתח מוח שמכור לעבודתו. אשתו מגלה שהוא מדבר אל המתים, אל אמו שנפטרה כבר ואל בן משפחה קרוב שנפטר. היא קוראת לבתם, אמינה, צלמת שח